חופשיה להיות קשורה

עם שחר הערתי את הדגים מסביב, שחררנו חבלים ויצאנו לעבר פטהייה. הזריחה מפנקת אותי ביופיה.

בליבי כבר ידעתי שהכי נכון לי לחזור ארצה. הסמן הגדול ביותר שלי היה טקס פרסי אופיר, משהו בי יודע שאני צריכה להיות שם, הים מחזק את הידיעה הזו. חשוב שתהיי בארץ כשזה קורה. יחד עם ההבנה שככה אני לא רוצה להפליג בעולם, והכי נכון יהיה לסדר את הבעיות באנאיס בארץ, מתגבשת בי סופית ההחלטה. התוכנית: ערי ימשיך איתי מזרחה עד פינקה, עד אז אתארגן על צוות ומשם אפליג ארצה. בבוקר ערי מספר לי שגם הוא קיבל החלטה להמשיך מערבה והוא ירד מהסירה בפטהייה ולא ימשיך איתי עד פיניקה. לרגע שלם אחד ליבי קורס. ואז הים מזכיר לי שאין מה לדאוג, יש לי מספיק זמן לארגן צוות, "אני איתך" הוא מזכיר לי. שולחת הודעה לחבר שאני סומכת עליו, מאמינה שהוא יוכל להחזיר איתי את הסירה, והוא עונה לי שהדרכון שלו לא בתוקף. חשש מתחיל לקנן בי. חושבת על יליצקי וניסוס ומבינה שזה לא הזמן לפנות אליהם, מספרת לעצמי שאם לא אמצא צוות אציק להם.

החשש המקנן בי גורם לי לשלוח הודעות בקבוצות של שייטות.ים במטרה למצוא צוות. תוך כשלוש שעות אני מקבלת הרבה תגובות וזה מפתיע ומרגיע אותי. אוקי, צוות לא תהיה בעיה, אני מציינת לעצמי.

ואז קורה הדבר הכי מופלא בכל המסע. יוביוב (ה-אחיינית הכי שלי), שולחת לי הודעה שהיא רוצה לבוא להפליג איתי. "דודה אני באה!" אושר עילאי אופף אותי. יוביוב באה! יוביוב באה! אני כל כך שמחה שזה קורה. בוררת שני אנשי צוות נוספים מכל הפניות להן זכיתי. וקובעת עם סקאזל, ויאצ'ק. סקאזל מקבל החלטה מהירה, קונה כרטיסים ליוביוב ולו, הם יגיעו לפטהייה ביום ראשון. איזה כיףףףףף.

ערי ואני מבינים שיש כשבוע עד שהם יגיעו ואפשר בעצם להפליג קצת בינתיים.

מגיעים למרינה בפטהייה לגלות שאנחנו צריכים לעגון בחוץ עד שיבואו להכניס אותנו למרינה. ערי ואני כבר מתורגלים ומבצעים עגינה בקלות ברוח החזקה. ואז אני מגלה שמצוף שהיה רק לפני רגע לידי - נעלם! ראיתי אותו, אמרתי לעצמי להזהר ממנו בעגינה, ושכחתי ממנו.

ערי ואני מחפשים אותו סביב אנאיס והמצוף (שכנראה שייך למרינה) - אָין! מיד מתגבשת בי ההבנה כי הוא קבור מתחת לאנאיס, וכנראה עגנו עליו. הפחד הכי גדול שהחבל שלו נתפס במדחף.

ערי קופץ למים לבדיקה מתחת לסירה רק כדי לגלות שהמים מאד עכורים ו"לא רואים כלום!!!"

מחד אני חוששת לשלב הילוך, מאידך המצוף-בויה, קבור מתחת לאנאיס ומתי שהוא נצטרך לזוז מפה. אני מקבלת החלטה להרים עוגן מבלי לשלב הילוך במנוע שהרי ברור שאיפשהו מתחתינו יש חבל, ואנחנו ממש לא רוצים שהוא יתפס במדחף, כש"לא רואים כלום!!!".

ערי מרים עוגן ואני משחקת לאט עם ההגה נותנת לסירה תנועה. מביטה סביב מייחלת לראות את המצוף, והמצוף? אָין! ערי ממשיך בהרמת העוגן, אני ממשיכה בתמרון הסירה עם מנוע בניוטרל, ואז זה קורה! אני רואה את המצוף! כןןןן! נראה כי שרשרת העוגן משכה אותו מטה, הוא עולה רחוק מאיתנו. יההה!

מוודאה היטב שהשטח סביב נקי, ומבצעים עוד עגינה ברוח החזקה. חצי שעה לאחר מכן מגיע הפיילוט להכניס אותנו למרינה.

אני ניגשת לפקידה החמודה ומצהירה כי נשאר פה לילה אחד וביום חמישי אחזור עד יום ראשון. היא מביטה בי בחיוך המתוק שלה ועונה לי: "אין בעיה שתחזרי בחמישי רק שבשישבת אין פה מקום, תצטרכי לצאת בשישי ולחזור שוב בראשון."

חוזרת לערי עם הבשורה, שהרי הוא ביקש לעזוב בחמישי. תוהה אולי הוא ישאר איתי בסופ"ש על עוגן מחוץ למרינה. ערי נחוש בהחלטתו לעזוב בחמישי. אני מחשבת את מצבי לפנים, ומתחילה לחפש מרינה חלופית שתוכל לקבל אותי גם בשישבת. מקבלת סירוב אחר סירוב. ערי נחוש בדעתו לעזוב את אנאיס בחמישי. ואני מצאתי אותי לרגע קצת אבודה, אני אשאר לבד! במקום ליפול לתחושה הקשה הזו, התחלתי להריץ בראש מה זה בעצם אומר להפליג לבד? מצאתי אותי מהרהרת בקול, "טוב, מקסימום אבקש ממישהו לעזור לי לעגון בחוץ, ואהיה על עוגן לבד בסופ"ש." בליבי אני תוהה כמה זה חכם, המפרץ בחוץ חשוף לרוחות חזקות שבאות כל אחר"צ, וכבר יש לי ניסיון עם ניתוק עוגן ברוחות חזקות. "את תסדרי, תמיד את מסתדרת" ערי אומר לי. ואני שמה מבטחיי בים. ערי ואני ממשיכים במאמץ למצוא מקום פנוי באחת המרינות לסופ"ש, כי אני לא באמת רוצה להשאר לבד על עוגן חשופה לרוחות. עוד קצת מאמץ וערי מוצא מרינה פרטית קרובה שנוכל להגיע אליה בחמישי. יופי. מחליטים שמחר נצא להפליג קצת במפרץ הקרוב.

מחר מגיע ומשבית אותי לחלוטין. אני לא מצליחה לקום מהמיטה. הגוף שלי מפורק לחלוטין. וכל מה שאני מצליחה לעשות זה לישון. אני מרשה לי. ערי יוצא לטייל ביבשה, ואני מתמסרת לחלוטין להתרסקות טוטאלית בחרטום הממוזג. יום שלם של שינה מחזיר לי את הכוחות. למחרת אנחנו יוצאים להפליג לפינת גן עדן חבויה אי שם במפרץ הגדול של פטהייה - גוצ'ק.

רגע לפני שאנחנו נכנסים לפינות הקסם, אני פותחת את ברז ההולדינג טנק, מאגר השפכים של אנאיס, שיזרמו לעומק הים. השפכים לא יוצאים. הכל תקוע. אני תוהה למה? ומספרת לעצמי שממש לא בא לי להתעסק עכשיו עם החרא הזה! מוודאה עם ערי שוב ושוב אם הוא לא זרק במקרה נייר לשירותים, אני מבינה שהשפכים נעצרים על הסיקוק (הפתח לים), הסיקוק אומנם פתוח לים אבל משהו שם תקוע. מגייסת את ערי לסגור ולפתוח את ה

סיקוק (כי אני לא מצליחה). פתיחה מחודשת של הסיקוק אכן עושה את הפעולה ומשחררת את המועקה שבי ואת מה שהיה תקוע שם, ניחוח ביוב מלווה אותנו לכמה רגעים ומעלה בי חיוך של ממש. המפה מספרת לי שאנחנו במקום הנכון.

נכנסים למפרץ למצוא נקודת עגינה. אני תוהה מה יקרה עכשיו? מה עוד? המקום שבחרנו לעגינה נראה ממש מבטיח. ערי ואני כבר יודעים לעגון בקלות. ערי מוריד עוגן. אני משלבת לאחור. והופ! אנחנו תפוסים. חזק! חזק מדי! תפוסים מדי! ערי ואני מנסים להבין מה באמת קורה. ערי קופץ למים "זה יורד עמוק, אני לא מצליח לראות לאן". הורדנו מעט מדי שרשרת לא יכול להיות שהעוגן נתפס כל כך חזק. אני מבינה שהעוגן נתפס כנראה בסלע. ערי מנסה קצת להעמיק בצלילה חופשית ולא מצליח להגיע מספיק עמוק כדי להבין מה הבעיה.

אני מבקשת ממנו להתרחק מעט מהסירה. מבינה שאני לא רוצה להשאר תקועה בסלע או במה שזה לא יהיה שהעוגן נתפס בו.

מרביצה תפילה לנפטון, לוקחת נשימה עמוקה, מקבעת הגה אוטומאט קדימה, משלבת קדימה עם מעט גז, יוצאת לחרטום מורידה ומעלה את העוגן חליפות. מורידה מעט, מעלה מעט, מורידה עוד קצת מעלה עוד קצת אנאיס מפליגה לאט קדימה, ערי במים, ואז אני מבינה שהעוגן השתחרר! אני מרימה ראש "ערי בוא תעלה" ומגלה שערי אי שם רחוק בלב המפרץ.

מעלה את העוגן לאט, זורקת לו גלגל הצלה, ומשיטה באיטיות את אנאיס לעברו.

ממשיכים עוד קצת במפרץ ולעינינו מתגלה פינת חמד מרהיבה. מלאה בסירות, אין מקום לזרוק אפילו קצה של חבל. אני מביטה בערגה במקום הזה, פה אני רוצה! ואז שתי סירות גדולות מרימות עוגן בזו אחר זו ומפנות לנו מקום. מבצעים עגינה פשוטה ומהירה. וזהו. אפשר לנוח. ההולדינג טנק תקין, העוגן יושב יפה על האדמה, המנוע כבוי, השקט מופתי, המים צלולים להפליא. ולנו רק נותר להנות מכל הטוב הזה.

מוציאים את הפיג'לינג (ליקר תאנים) שותים שוט, ערי נכנס לשחות.

ואני יושבת על כסא המלכה באנאיס מחייכת ומודה לים שממשיך לאתגר אותי בתקלות קטנות. מעלה בי את הביטחון. אני בעיקר שמחה ממש שיוביוב באה!

השקיעה מרהיבה, הירח מפנק, המקום יפייפה. מחשבותי נודדות אל העתיד. שמחה שיצאתי אל המסע הזה אחרת ממה שחשבתי שיהיה, יודעת מה הכי חשוב לי כשאצא שוב. שמחה שהחלטתי לחזור ארצה, לחשב חיים מחדש.

בבוקר אנחנו יוצאים חזרה למרינה הפרטית בפטהייה. ההפלגה לפטהייה נעימה וכיפיית, באמצע הים אני מכבה מנוע, מאפשרת לאנאיס להחליק בחופשיות על המים, וערי ואני מנקים את הסיפון. אני שמחה. הים שמח איתי. הרוח מפנקת, פותחים חלוץ ואני מנווטת את אנאיס בגבית לעבר המרינה, בין הרים ובין סלעים טסה אנאיסה, מחליקה על הים כמו המלכה שהיא. במרינה הפרטית שוב מאתגרים אותי בעגינה לא פשוטה. אני נושמת עמוק, רגועה, שומעת את יליצקי "את מכירה את אנאיס הכי טוב." מדברת יפה לאנאיס והיא ואני מבצעות עגינה מושלמת. אני במרינה חמודה הכוללת רציף אחד. ערי מארגן את חפציו ויוצא להמשיך לטייל ביבשה. אני מתארגנת להעביר שיעור בזום. בכל זאת צריך לממן את המסע הזה (:

אחרי שלימדתי, נזרקתי בחרטום, מתמסרת לים שמערסל אותי על אדוותיו.

שישי קמתי לבוקר בו לא נדרשתי מייד להתלבש, יכולתי לשתות את הקפה במערומי, לפנק את חלל הסירה במוסיקה שאני אוהבת, להכנס לשירותים ולהשאיר דלת פתוחה. לבד. אותו לבד שיכול להיות גם ביחד. עם הפרטנ.ית הנכונ.ה. וככה 23 ימים אחרי שהתעוררתי בוקר בוקר עם א.נשים בסירה. שוב לבד.

חופשי זה לגמרי לבד כבר היה מי ששר, ואני חושבת על הלבד המבורך הזה. על א.נשים שהכרתי במרוצת חיי שהמילה לבד מכניסה בהםן אימה, בעוד עבורי היא מאפשרת תנועה משוחררת.

לא בדידות. לבד.

הרהרתי ב 23 הימים שחלפו בהם היו איתי א.נשים על הסירה. וחשבתי על ההסתגלות המהירה שלי למצב. אני חיה רק עם נמה בשנים האחרונות, ובכל זאת בגמישות מופלאה של המחשבה הצלחתי להכניס אל דָלת אמותיי א.נשים ולהכיל את זה בקלות יחסית.

מישהי העלתה ציוץ בטוויטר: הנה שתי דלתות, בכחולה יש מיליון דולר, באדומה יש את היכולת לחזור אחורה ולתקן את כל הטעויות שלך. מה תבחר.י?

תנו לזה רגע לחלחל. הנה עוד רגע. תעצרו. תחשבו לעומק. תבחרו.

אני מיד בחרתי בלי לחשוב בכלל. ברור שאני הולכת לדלת הכחולה שיש בה מיליון דולר.

איך בכלל אני יכולה לדעת שזה שפעם בחרתי X ולא Y זו אכן טעות? זה נראה לי מפה טעות, כי הגעתי למקום כזה או אחר, אבל מי מבטיח לי שאם אשנה את הבחירה אגיע למקום נכון יותר? טוב יותר?

עם מיליון דולר לעומת זאת, אני יכולה להמשיך להפליג בעולם, בלי לעבוד.

נאמר שאלך אחורה בזמן ואענה לחיזוריו של ההוא שאיך בכלל לא ראיתי שהוא נוהה אחרי, ואביא איתו ילדים, ויהיו לי ילדים. כמו שאני תוהה לפעמים “איך זה שאין לי ילדים?” אבל אחרי ש”אתקן את הטעות הזו” אני כבר מישהי אחרת, ועכשיו זה להכיר את האני החדשה, שאולי אני אוהב אותה פחות? איך אפשר בכלל לדעת. כן, כן הרעיון שכבר דנו בו בסרט דלתות מסתובבות, לא ממציאה שום גלגל.

מיליון דולר זה משהו מוחשי! אני יודעת מה אני יכולה לעשות איתם, בעיקר לקנות ראשי, בימיני, לייזי-בג, ספריי-הוד חדשים, להתקין פאנלים סולארים, מערכת התפלת מים ועוד כמה דברים שישפצרו את אנאיס ואוכל פשוט להפליג. להפליג. להפליג. לשכור מאלפ.ת צמוד.ה לנמה מושלמה שתפליג איתי בעולם.

יש בי ולי היום את החופש להיות. השגתי אותו בעמל רב. לכי עכשיו תכירי חיים חדשים. למי יש כוח?

בחיאת, איפה אוספים את מיליון הדולר? עניתי לזו ששאלה בטוויטר.

העברתי את יום השישי ויכולו השמים בעצלתיים. עושה הרבה כלום, נחה. נחה. נחה. מתנתקת מהרשת, קוראת ספר. בערב רני ואני התמסרנו לערב יין. שנינו ביחד וכל אחד לחוד. רני שלא חוסך ממני חיזורים מפרגנים, אי שם ביבשה, אני אי פה בים פותחים יחד בקבוק יין, ומבלים ערב עם נפלאות הטכנולוגיה. כמו תמיד השיחה איתו מרתקת, חופשיה מעכבות, מותר הכל. תודה רני על ערב קסום (:

לילה. ישבתי בקוקפיט רווית יין משובח, והתחלתי להריץ את הרעיון בראש. מה זה בעצם אומר אם אפליג לבד? אני יכולה? מה המשמעויות של זה? מה צריך בשביל זה? ומעל הכל “האם אני רוצה?"

הרוצה והיכולה התדיינו בינהן, כל אחת מושכת לכיוונה. המאותגרת הרימה את

ראשה, מביטה בשתיהן מתנצחות וחייכה למחשבה שאני רק צריכה להחליט. כמו בכל דבר. כשאני מחליטה אני מוצאת את הנתיבים, את הכלים, את הגלים שיביאוני למחוז תשוקתי.

ואז היא נופלת. בשקט. בצורה מושלמת, בכל כובד משקלה, בדיוק למקומה הנכון. התובנה. זו שמגיעה אל תודעתי מהביחד והלבד. אני רק צריכה למצוא את הפרטנר.ית הנכונ.ה.

אני יכולה ורוצה להפליג ימים, חודשים, שנים. אני אוהבת את הים, הוא אוהב אותי, אני יכולה לשהות בו ואיתו ללא לאות.

יכולה להפליג לבד, אם אבחר בכך. אני לא רוצה להפליג לבד. רק למצוא פסיכי.ת כמוני שאוהב.ת ים ורוצה להפליג בעולם. זה הכל. "זה הכל" אני לוחשת לים שלי מהקופקיט. "זה הכל. רק למצוא את האחד.ת" "את חופשיה להיות קשורה" עונה לי הים.

מביטה סביבי על המרינה הקסומה. דמותו הבלתי מושגת עולה מולי בחיוך הדדי. "בחיים אחרים" אני שומעת את קולותינו מתמזגים. תוהה אם הוא שומע גם. הים מספר לי שהוא קשוב, הבינה שבי יודעת שלא.

קמה לשבת מפנקת. שוב, רק אני והסירה שלי. נשארת במערומי מהלילה. לא צריכה להתלבש, יכולה לשתות את הקפה של הבוקר בנחת, לבד. בשקט. עוד מעט אנקה ואכין את הסירה. מחר יוביוב באה!!! היא ואני מאד מתרגשות! מחר!!!

ביום שני נפרדנו מפטהייה המקסימה והתחלנו את המסע ארצה, שגם הוא לא היה חף מתקלות ואתגרים.

תודה שקראת (:

לפוסט הבא לפוסט הקודם