השבוע פגשתי זוג עם ילדה. חומד של ילדה שהרהיבה עוז ואמרה לאביה "אבל למה? טוב לי כמו שאני" אביה הביט בה יודע משהו על העולם וניסה לשכנע אותה שזו רק פרוצדורה קטנה, וזה יטיב עימה. האם נתנה בי מבט רושף מול המבט המוקיע שלי. לא אמרתי מילה. ורציתי כל כך רציתי לומר. לא יכולתי להוריד את עיני מהילדה. ואז פנתה אלי האם בנימוס מאוסה ושאלה: "יש איזו בעיה?" הרהבתי עוז ואמרתי "כן!" תשובתי הפתיעה אותה. האב פנה אלי ושאל "והיא?" עניתי: "אם יש לכם כמה דקות אני אספר לכם, אבל לא לפני הילדה."
בערב מצאתי אותי גוללת את הסיפור של הילדה שאני באוזני האם.
נולדתי עם רגלי O. על מנת ליישר לי את הרגליים חיכו שאתחיל ללכת ואז נעלתי במשך כמה שנים נעליים הפוכות. שמאל בימין. ימין בשמאל.
בגיל 11 בבדיקה שגרתית אחות בית הספר אמרה לרופא "תראה יש לה רגליים קצת עקומות, מה אתה אומר על זה, שנשלח אותה לבדיקה?" אני בכלל לא ראיתי שיש לי רגליים עקומות, זה ממש לא הפריע לילדה השמחה שהייתי, אבל לאחות זה הפריע בעין! הפריע לה שרגל שמאל שלי נוטה מעט החוצה. לא הייתה לי שום מגבלה רפואית. שום בעיה. רק רגל ימין קצת עקומה ורגל שמאל שהפריעה לאחות בעין.
שלחו אותי הביתה עם פתק לאבאמא. אבאמא החליטו לקחת אותי כהמלצת הרופא למרפאה בזמנהוף. שם הסתכלו לי הרופאים על הרגליים וחרצו - עקומות!
לי זה בכלל לא הפריע, גם אבאמא לא ממש הבינו מה הבעיה, אבל הרופאים החליטו שצריך לתקן את זה!
קיבלנו הפניה לבית חולים בלינסון. אבא ניסה להבין אם יש בעיה רפואית ואמרו לו שחשוב לתקן כי הרגליים עקומות.
אבאמא לקחו אותי לבלינסון. כי פעם מה שהרופאים אמרו היה קדוש. אין עוררין על כך בכלל. אם הרופא אומר - הוא יודע. אין מצב שהוא טועה, אין דבר כזה חוות דעת שניה.
במרפאה בבלינסון פגשנו את האורטופד שהיה (אז) סגן מנהל המחלקה. הוא מצא בי שלל רב! והעביר אותי מסכת עינויים לתקן לי את הרגליים!
הנה פה נשבור! הנה פה ניישר! הנה פה נזיז! הנה פה!
אז הרגליים שלי היו קצת עקומות, בעיקר רגל שמאל שהייתה לה נטיה קלה החוצה (מה שנקרא רגלי X), אבל לי זה לא הפריע. לאף אחד זה לא נראה היה עקום, כולםן חשבו שאני חמודה עם הרגליים העקומות. רק הרופא, המומחה! מצא בי שלל רב.
רק בת 11 וכבר הובלתי לחדר הניתוחים לשבור, לרסק, ליישר.
חופש גדול כולםן בחופש ורק אני מובלת לחדר הניתוח. בחדר הניתוח מנסים להרדים אותי עם נרקוזה, אני אמורה לשאוף את החומר הנוראי הזה דרך מסכה. כי אני ילדה. אני מתנגדת בכל תוקף! לא מוכנה לנשום את הדבר הזה, בוכה ומתחננת על נפשי "לא רוצה ניתוח! לא רוצה! לא צריכה! שיהיו רגליים עקומות!" לו רק מישהו שם היה מקשיב לילדה בת 11 שידעה משהו טוב יותר מהרופא המומחה.
בסוף הם נכנעים. מורידים לי את המסכה, מזריקים לי חומר טשטוש חזק.
הם עושים לי טיפול חדשני! ישימו לי קליפס על הברך בצד הפנימי, הרגל תגדל רק מהצד החיצוני וככה היא תתיישר.
רעיון גאוני! בהחלט! ממש! למי שעוד אמור.ה לגבוה. אף אחד לא חשב לבדוק אם אני עוד אגבה.
וככה הכניסו לי ברגל ימין שהייתה טיפה עקומה, וברגל שמאל קליפס שיעצור את הגדילה בצד הפנימי.
כמה שעות אחרי אני שומעת את הקול הצרוד שילווה אותי עוד הרבה פעמים. הקול שמעיר אותי אחרי כל ניתוח. צרוד לחלוטין, מרגיע, מנחם, מלטף. הקול שלמדתי לחכות לו.
שלושה ימים אחרי הניתוח הרופא, האבא הגאה של הטיפול החדשני מבקש ממני לעמוד. כל ניסיונותיי כשלו בכאב אינסופי, בבכי, בצעקות שבר של ילדה בת 11 - לא יכולה כואב לי!!!
אז עשו צילום והנה זה פלא - אכן לא יתכן שאוכל לעמוד ללא כאבי תופת שהרי שמו את הקליפסים במקום הלא נכון.
יאללה לחדר ניתוח. לתקן!
אני פורצת בבכי אימים. לא! לא! לא עוד פעם חדר ניתוח. הטראומה מלפני שבוע עם מסכת הנרקוזה עולה בי במלוא העוז. אבא מרגיע אותי ומבטיח לי שלא ישימו לי את המסכה הזו.
שוב אני מובלת לחדר הניתוח. כל הדרך במסדרונות הצרים והאפלים האלה שוכבת במיטה, מעלי אני רואה את מנורות התקרה, אני בוכה ואבא מלטף את ראשי ומרגיע אותי שלא ישימו לי מסכה.
שוב חדר ניתוח, בלי מסכה מפחידה.
ושוב הקול הצרוד. המלטף, המנחם של האדם שהיה מעיר אותי אחרי הניתוח בחדר ההתאוששות. הקול שלמדתי לחכות לו.
אחרי כמה ימים מבקשים ממני לעמוד ואני יכולה לעמוד. ואז מורידים לי את התחבושות, ושתי צלקות מכוערות, גסות לאורך כל ברך מתגלות לעיננו. אבאמא בתדהמה: מה זה? ככה זה ישאר?
הרופא: לא, אין מה לדאוג. כשנסיים לעשות לה את כל הניתוחים, אחרי שנוציא את הקליפסים נעשה לה צלקת דקה דקה שכמעט ולא יראו אותה.
עכשיו תסתובבי בעולם כמו סטיב אוסטין יש לך פלטינות בברכיים. עוד חצי שנה תבואי שוב ונבדוק מה המצב של הרגליים.
חצי שנה עוברת ואני האישה הביונית. הילדה החמודה שיש לה רגליים עקומות שעכשיו יתקנו לה אותם. ועוד חצי שנה עוברת והרופא מכריז בגאווה. רגל ימין ישרה! יופי!
עוד חופש גדול בפתח וזה בדיוק הזמן להכניס אותי לעוד ניתוח שלא אפסיד חלילה לימודים. הפעם להוציא את הקליפס. רק ברגל ימין. כי שמאל הסוררת עוד קצת עקומה. ניתן לה עוד קצת זמן.
שוב כולםן בים ובבריכה ואני? מובלת לחדר הניתוח.
אבא מבטיח שהם לא ישימו לי מסכה. ואני לא צריכה לדאוג בכלל.
שוב המסדרונות האפלים, המנורות בתקרה. והאימה בנשמתי.
בחדר הניתוח הרופא המרדים החביב מקרב אלי את המסכה ואני צורחת "לא!!!!" היא כל כך הפחידה את הילדה הקטנה בת ה 12 שרק שנה לפני פגשה את אימת המסכה. אחות נכנסת לחדר ומסבירה לרופא המרדים שלא שמים לי מסכה. אסור.
מרדימים, פותחים, מוציאים את הקליפס וסוגרים. שוב הקול הצרוד, המלטף, המנחם המרגיע שמעיר אותי בחדר ההתאוששות. הקול שלפעמים גם היום אני מחכה לו שיעיר אותי מאיזה סיוט.
הצלקת המכוערת נשארת איתי. אף אחד לא חושב שצריך בכלל לדאוג לרגל של ילדה שלא תהיה לה צלקת נוראית. יותר חשוב שהניסוי הצליח! הטיפול החדשני עבד! סגן מנהל המחלקה מרוצה מעצמו. מאד.
עוד חצי שנה תבואו ונראה מה עם רגל שמאל.
עוד חצי ועוד שנה ועוד חצי ורגל שמאל הסוררת לא מתיישרת! היא ממשיכה בשלה נוטה קצת החוצה. סגן מנהל המחלקה בינתיים הופך למנהל המחלקה. הוא לא מרוצה מהרגל הסוררת. הניסוי שלו לא הצליח עד הסוף!
הוא לא חושב לרגע על נערה מתבגרת שבכלל לא רוצה עוד ועוד ביקורים בבתי חולים, שרק רוצה שיניחו לה. שהרגל העקומה בכלל לא מפריעה לה ובכלל אין פה בעיה רפואית. הכל בסדר. רק תוציאו לי את הקליפס הזה כי בימים קרים הוא מכאיב לי. הברך הפכה להיות רגישה ולא נעימה בעונות מעבר והחורף.
הרופא נחוש. אנחנו ניישר לך את הרגליים.
אבא בעיקר אובד עצות ולא מבין כל כך למה זה קריטי. אבל פעם לא שאלו שאלות. הרופא אמר הרופא יודע. ואז שולחים אותי לצילום כף יד שמגלה להם שאני כבר לא אגבה. שבעצם כבר שנתיים אני לא גובהת וזה כבר לא יקרה. כן אני כבר בת 14 ומאז גיל 11 גבהתי אולי 3 ס"מ שישרו את רגל ימין אבל לא עוזרים לרגל שמאל הסוררת להגיע אל דרך הישר.
הרופא - מנהל המחלקה מחליט לא לוותר. "אנחנו נשבור לך את הרגל ונרכיב אותה מחדש והיא תהי ישרה אל תדאגי"
וככה בחופש הגדול אני לא יכולה יותר להיות בצופי ים, כי שוברים לי את הרגל ומרכיבים אותה מחדש ואני מצווה להיות עם גבס על כל הרגל במשך 3! חודשים.
כולם בחופש, בים, בטיולים ואני? לי צריכים ליישר איזה רגל בגלל אגו של מנהל המחלקה שניסוי שלו לא הצליח.
עוברים החודשים. מורידים לי את הגבס, פיזיותרפיה, אני כבר בת 15.5 הולכים לבדיקה והרגל? היא לא רוצה להתיישר! היא לא מתיישרת! היא בשלה. עקומה!
זה הרגע שבו אבא שלי מתחיל להבין שמשהו פה דפוק לגמרי. הוא ניגש לרופא ומנסה להבין מה בעצם קורה פה? מה זה האמוק הזה? איפה בעצם הבעיה הרפואית שבגללה עברתי עד כה 4! ניתוחים! הרופא קצת מגמגם. אבא שלי עומד מולו ואומר לו "אתם עושים ניסויים בבת שלי! אני אתבע אתכם!"
עוברת עוד חצי שנה ואנחנו מגיעים שוב לביקורת. הופכים את כל המחלקה את כל הארכיון את כל בלינסון והתיק הרפואי שלי? אָין! נעלם! אין עדות על כל הניסויים שעשו בי עד כה.
הרופא מבטיח שאין מה לדאוג והוא ימצא את התיק עד הפעם הבאה שנגיע. ושוב ניתוח ושוב ההתעקשות ליישר לי את הרגל. ואני? אני כבר לא רוצה. אני מסרבת. אני בוכה ומסבירה שאני פשוט לא רוצה יותר.
רק עוד פעם אחת הרופא מבטיח. רק עוד פעם אחת אבא משכנע אותי. רק זו הפעם. ואם זה לא יעבוד אז לא נעשה יותר.
ואני משתכנעת והולכת לניתוח. החמישי במספר. רק עוד פעם אחת. אחרונה ודי.
ואני כבר בת 17 שוב חופש גדול שוב כולם בים ושוב אני על שולחן הניתוחים. אני כבר גדולה ואף אחד לא מנסה לשים לי מסכה. אני יוצאת מחדר הניתוח ואין קול צרוד ומנחם. מישהו אחר שאני לא מכירה מעיר אותי בחדר ההתאוששות, ואני מחפשת את הזקן שלי. עם הקול הצרוד המלטף שאהב אותי כל כך, שזכר אותי שנה אחרי שנה. והוא כבר לא שם.
שוב גבס שלושה חודשים אבל הפעם אני לא מוותרת על החופש שלי. אני לא מוותרת ואני מתעקשת אני אעשה הכל עם הגבס הזה!
ואני עושה. אני משכנעת את אבאמא שאני יכולה ואני יוצאת לטיול עם הצופים (כבר לא צופי ים), ותופרת את נחל עמוד ראשונה, מובילה את התור של כל הצופים הקופים מהתחת הם יוצאים בשורה ארוכה עם נזלת ירוקה, על קביים עם גבס לכל אורך הרגל.
ומתחילה שנת הלימודים ואני לא יכולה ללכת לב"ס כי יש לי גבס. אז בבית יודעים שאני בב"ס ובב"ס יודעים שאני בבית ואני בים. יושבת עם גבס בחוף פרישמן על הטיילת החדשה שבנה לנו צ'יץ.
והנה זה מגיע. הרגע הזה של להוריד את הגבס. של זהו. אין יותר ניתוחים.
מגיל 11 עד גיל 17 אני מבלה בבתי חולים. שוברים לי את הרגליים, עושים עלי ניסויים והנה הרגע המיוחל.
והרגל? היא לא באמת ישרה, היא עכשיו קצת רגל O, אבל היי זה כבר לא מה שהיה קודם. והיא קצת קצרה מדי. קצת יותר קצרה מרגל ימין.
מה שיוצר אצלי צליעה קלה.
הרופא מנסה להסביר לי ש... אבא שלי מספר לי ש... ואני מסתכלת עליהם נערה בת 17 טורקת את הדלת והולכת משם! אתם לא תעשו לי יותר כלום! הרסתם לי את הרגליים! הרסתם לי את החיים!
וזהו. אני לא חוזרת לשם יותר. לא לתקן את הצליעה הקלה, לא לתקן את הצלקות המכוערות שיש לי בברכיים.
אל תתקנו אותי יותר. רק קלקלתם אותי.
וגם היום 43 שנה אחרי אני מביטה בילדה בת ה 11 ואין לי מילים בשבילה. אין לי נחמה עבורה. רק סליחה.
סלחתי מזמן לאבאמא שהאמינו לרופאים. לא סלחתי לאגו של הרופא שמצא בי שלל רב, שלא ראה את הילדה הקטנה, שהשאיר לי את הצלקות הכי מכוערות על החיים.
אני אדם שמח, ועשיתי הרבה בחיים. וככה אני חיה עם רגליים דפוקות. לא כי ככה נולדתי, לא כי עברתי תאונה, לא כי חלילה חליתי - אלא כי אחות אחת הפריע לה בעין שהרגליים שלי עקומות ואגו של רופא שלא ויתר, שהחליט לעשות בילדה קטנה חמודה עם רגליים עקומות ניסויים בלי לקבל את רשותה, בלי שהייתה לה שום בעיה רפואית. בלי לספר להורים שלה שזה מה שהוא עושה.
ויש מצבים שהצליעה שלי יותר מורגשת, יש תקופות שהרגליים ממש כואבות לי.
יש א.נשים שפגשו ומכירים.ות אותי הרבה שנים ולא ממש מבינים על איזו צליעה אני מדברת. ויש שכן.
ויש אותי, שלפעמים נשברת מול הילדה בת 11 שלקחו לה את הילדות, הרחיקו אותה מהים, ועשו לה שתי צלקות ממש מכוערות.
אותי שהתעקשתי לחזור לחיות על ועם הים ולהיות אישה שמחה (((:
השיחה הסתיימה ב"תודה שהעזת" ואם הצלתי ולו ילדה אחת מאגו של רופא. דייני.
תודה שקראת (:
תודה על השיתוף המרגש. את נפלאה 🌷
מדהימה