שבוע החירות התאפיין במזג אוויר מאתגר. שבועיים חופש בהם הבטחתי לעצמי שאפליג, אפליג. אפליג. רק שנפטון חשב אחרת, יודע נפש אהובתו הוא בחר לאתגר אותי. יצאתי לחתור, בים גלי שאני כל כך אוהבת. הבטתי לעומק הים ועלתה בי הכמיהה ללכת עם הלב עד הסוף, לתת ביטוי מלא לרצונות שבי. רצונות שלא עולים תמיד בקנה אחד עם המציאות. רצונות המאתגרים את ההגיון הבריא. רצונות הנובעים מרגשות עזים שאינם מרפים. רוצה! רוצה! רוצה! קלישאות הדהדו מסביבי "כשהולכים עם הלב קורים דברים טובים.“, "תני לעצמך מה שאת רוצה והיקום יגמול לך.“, ”אל תוותרי אף פעם על הרצונות שלך.“ החופש בו אני חיה מאפשר לי על פי רוב לחיות הלכה למעשה ברוח הקלישאות.
המשכתי להעמיק את מבטי אל הגלים הנישאים, חותרת במלוא המרץ, מבקשת מהים "ימי ים, אל תהפוך אותי" יודעת שהוא שומר עלי. עוד גל אימתני עלה מאחורי כמו מזכיר לי מי בעל הבית פה, ואני גלשתי עליו ביראת קודש. "לכי עם הרצונות שלך עד הסוף" הדהדה בי עוד קלישאה, עוד זו מהדהדת וגל נוסף גדול מקודמו הרים אותי גבוה כמו מבקש לנער אותי.
ואז קמה הבוגרת שבי והתריסה. מבקשת ממני לנתץ לרגע או יותר את הקלישאות. לחפור בהן עד לעומק הים, רגע לפני שאני הולכת עם התשוקה שאולי תיקח אותי לתהומות אבודים.
החוף התקרב בלהט חתירת המשוט ודכי הגלים, ואני צללתי לעומקן של מחשבות. נוח לנו להאמין ולחיות בתחושה שיש בחירה חופשית. השנה האחרונה הבהירה לי עד כמה האשליה הזו נעימה. הרי אין לנו בחירה ברגשות. אנחנו לא באמת בוחרים.ות מה להרגיש. יש לנו את הבחירה מה לעשות עם הרגש שקם בנו. אנחנו יכולות.ים למצוא את עצמנו כועסים.ות על משהו שאין באמת סיבה לכעוס עליו, מדוכאים.ות ממצב שאין לנו יכולת לשנות אותו, מתאהבים.ות במישהו/י למרות ההבנה והידיעה שאין לנו דרך לממש את האהבה הזו, או שהדרך למימושה טומנת בחובה כאב רב. והאמירה ללכת אחרי הלב ויהי מה יכולה להיות הרת אסון.
חזרתי מהחתירה לחורף שהגיח באמצע האביב, כמו הים מבקש ממני לעצור רגע, להתכנס למעמקי ההוויה. התעוררתי לבוקר גשום מבקשת לנתץ. לפרק. בוהה ביראת צדק ברצון הספציפי הזה, בתשוקה העילאית ההיא, בתאווה שאם רק ארפה מעט היא תהפוך לבלתי נשלטת. רוצה! רוצה! רוצה! לשחרר את כל החבלים, לפרק את כל החסמים, לממש את הכמיהה היוקדת בי. ברד עז ניתך על הסיפון, מרעיד את כל מייתרי מחשבתי, פורט בעוצמה על נימי כיסופיי, ואני מאפשרת לו ולגשם הזלעפות, להרביץ בי את כל המכאובים, להכות בי את כל אי הודאות, לאמת אותי עם הרצונות החזקים!
סוף עונת האליפות בלי ניצה, חמש וחצי בבוקר אני כבר על המדוכה, מארגנת את אנאיס ליציאה לאשקלון. החבר‘ה מגיעים, מצב הרוח מרומם איזה כיף יוצאים לים. התחזית הבטיחה לנו שטיל, אבל נפטון, יודע נפש אהובתו, סידר לנו רוח מפנקת. מרימים ספינקר ועפים לאשקלון. אנחנו והיין. הרבה יין. יותר מדי יין. יותר מדי אוכל. והרבה ים, אף פעם לא יותר מדי ים (:
ניסוס צועק עלינו למהדרין, ואנחנו שומרים באדיקות על מקום ראשון מהסוף.
היין משחרר את הקרביים ואני חולקת עם החבר‘ה את שעובר עלי בימים האחרונים. הם קשובים, משיאים לי עיצות, וצ‘יקו מנווט אותי אל היעד. מראה לי נתיב חדש לעלות עליו ולשנע בו את הכשרונות שניחנתי בהם. תודה (:
לילה באשקלון, שקט מנסה לרדת על המרינה וחבורות של צעירים מתעקשים להפיג אותו. אני חבוקה בזרועות רני מבינה פתאום שמישהו עלה על הסירה. קופצת בבהלה, מוציאה חצי גוף לקופקיט ומולי עומד גבר על הסיפון.
בטני מתהפכת, כל הפחדים קמים בי ובנחישות אני יורה לעברו: ”מה קורה?“ ”סליחה סליחה סליחה, טעיתי, טעיתי“ הוא עונה לי. האימה בקולי מוסתרת היטב ואני מצווה ”תרד מהסירה!“ הוא ממשיך ”סליחה, סליחה, טעיתי“ ולא יורד מהסירה. הלופ הזה נמשך כמה דקות. אני כבר מחשבת את קיצו למים ואת קיצי לדקירה, ואז יורה בו במלוא האון ”תרד מהסירה!!!“ היריה שלי עושה את שלה והוא נסוג אל הרציף. ליבי מנסה לחזור לקצב תקין, ואני כבר יודעת שהלילה הזה לא אפגוש בשינה ערבה. הבוקר מקבל את פניי בעייפות גדולה. אנאיס שטה בכוח מנוע על הים החלק למשעי לעבר מרינת הבית. הרוח לא באה. אני מתיישבת בכסא המלכה. מחשבותיי נודדות אל עומק החיים, מתוך הים עולה בי שוב התשוקה שלופתת אותי מזה כמה ימים. רוצה! רוצה! רוצה! הרהורי מביאים אותי למחשבה על הפסד. מזכירה לעצמי שוב שאין לנו שליטה על רגשות, הם צצים ועולים בנו חדשות לבקרים. מתוך הידיעה כי אני יכולה להשיג את הרצון הבלתי נלאה הזה, בעמל רב, בכאב, בהתעקשות, עולה בי התהייה מה אם אניח לרצון הזה? אולי נכון יותר לקבל לתוכי שאת התשוקה הזו הנובעת מרגש שאין בי שליטה עליו אני בוחרת להפסיד. לא לוותר, כי איך אפשר לוותר על רגש? לבחור. לבחור לא לתת לרצון העז ביטוי מהותי בחיי. לבחור בהפסד. מה אם אתנהל ממקום של קודם לבחור את ההפסדים, מה נכון לי להפסיד, גם אם אני ממש כמהה אליו, ואז להניח, לפנות מקום לרצונות, לתשוקות, למאווים שאני בוחרת להביא אל חיי.
על כסא המלכה, שלוות הים חודרת אל מוחי, מרפה את גופי, מחלחלת בין עצמותיי, מתערסלת בדמי, ומאפשרת לי חופש לבחור בהפסד. לתת דרור לכמיהה להשאר בלתי מושגת. לחיות איתי ולצידי. בהפסד.
שהרי בצידו של כל הפסד מתהווה רווח חדש שיגיע אל חייך, מחייך אלי הים (:
תודה שקראת (:
Comentários