אחרי שהגענו לפיניקה, היעד הבא שהגדרנו - מרמריס.
נשארנו צוקר, ערי ואני צוות באנאיס. ערי הוא טייל-נווד יבשה, מטפס הרים משכבר הימים.
בשני בערב החלטנו שנצא קצת לפני השחר, נפליג לכיוון מרמריס, לאורך החוף, סביב השעה 15:00-16:00 נמצא לנו איזה מפרץ, נעגון בו וברביעי נמשיך למרמריס. תוכנית שנראתה לנו מנצחת בהחלט.
התעוררתי ב 03:30, התפנקתי על קפה חזק וחם, התרגשות גדולה אחזה בי. "הלילה אעגון במפרץ", החלום הקטן הזה, שאני מפנטזת עליו כבר כמה שנים, להתעורר לבוקר אי שם במקום עלום, לקפוץ למים צלולים ונקיים, הנה זה בא. זה ממש אוטוטו קורה. ארגנתי את הסירה ליציאה. מוודאה שלא שוכחת כלום על הרציף, הנעתי. ערי התעורר ועזר לי לשחרר חבלים. יצאנו מהמרינה למפרץ הגדול. החשוך. ההכי חשוך לפני עלות השחר. ליבי החל להלום בשקט לא להבהיל את ערי מעוצמת החרדה שאחזה בי.
ההכי חשוך לפני עלות השחר, ניצב מולי, הכיוון מערבה - ימינה. צריך רק לעבור את לשון היבשה מימיני, ואצא לים הפתוח, הנה זה פה, רק עוד קצת ישר, סיבוב ימינה והים הפתוח שאני אוהבת כל כך יכבד אותי בנוכחותו.
אורות על המים ועיון עמוק במפה מזכירים לי שיש מולי כלובי דגים. מפליגה על מנוע בזהירות, משנסת לטובתי את הפנס המאיר לרחוק שניסוס נתן לי, וערי ואני מנסים להבין מה אנחנו רואים בעצם.
עברתי את כלובי הדגים, עברתי את לשון היבשה מימני הסטתי את הסירה ימינה, המפה מראה לי ים פתוח, אבל המציאות! המציאות מתעקשת להיות שונה מהמפה. המציאות מראה לי פס גבעות נמוך מולי. מאמצת את כל חושי, ערי ואני לא מצליחים להבין את הפער המאד גדול הזה בין המפה למציאות.
אנאיס דוהרת לכיוון הגבעות, המפה מסמנת לי ים פתוח, ההכי חשוך לפני עלות השחר משחיר עוד יותר, ואני מחליטה להסיט את אנאיס. שוב דרומה, לעבור את הפאטה-סלעיה הזו, אומרת לעצמי שוב ושוב "את לא יוצאת יותר לים במקום שאת לא מכירה, בשיא החושך!"
מחכה לאוראשון. שיעלה כבר, שיסביר לי את פשר הגבעות הלא ברורות האלה. מבינה שהפוסט של הגעה למרמריס כבר כותב את עצמו, תוהה מה יהיה אורכו, מה עוד מזמן לי הים.
אוראשון מפציע מעלה איתו אט אט יום חדש. אנחנו מביטים אחורה ואין זכר לגבעות שראינו בחשיכה רק לפני כחצי שעה. ערי ואני משתהים. אם לא אחזור לאזור ביום ישאר לי העניין כחידה, אני חושבת לעצמי.
צוקר מתעורר ואיתו השמש הקופחת שהולכת לעשות בנו שמות. אנחנו כבר מבינים שיקח זמן עד שהיא תגיע לצהרי היום, והיא תציק לנו בקוקפיט. אני מחשבת את סיוטי לאחור ואז זה מבזיק
בי "צל! צריך צל! יש לי ציליות!" שולפת צליה מהלוקר מתקינה אותה בירכתיים, זה משדרג את ההפלגה בהרבה מונים. מצב הרוח בסירה כיפי ונעים.
צוקר ואני עוברים מתקשורת מתנצחת-מתנגחת, לתקשורת נעימה, משתפת, קשובה.
ערי מתגלה איטי להחריד. בטח במושגים שלי. אני התזזיתית האינסופית, דבר שעוד יפגוש אותי בהמשך הלילה.
רוב ההפלגה עברה בנעימים, חלקה אפילו על מפרשים שכן הרוח הייתה נדיבה איתנו.
לקראת השעה 16:00, התחלנו לחפש את המפרץ לעגון בו. המפה הראתה לנו שפע של מפרצים שניתן לעגון בהם. המציאות הראתה לנו קו חוף עם בליטות ושקעים קטנים יחסית.
ערי התגלה כיודע לסנכרן מצוין בין המפה למציאות. החוויה הזו של לראות משהו במפה שנראה מאד ברור, ואינו הולם את מה שהעין רואה בשטח, היא מטורפת.
צוקר ואני מתעקשים שאנחנו רואים משהו אחר, ערי מראה לנו את ההלימה בין המציאות למפה, והמוח הוא לא מיומן בזה. קנה המידה שונה מהותית ממה שהמוח מתרגם.
אט אט אני מבינה שבעצם זה קו חוף "ישר" אין פה באמת מפרץ, והמפרץ הבא נמצא כ 30 מייל מאיתנו. השמש כבר עושה פרצופים של רוצה להעלם בים, אני לא רוצה לעגון במקום לא מוגן, כשאין לי מספיק מרחב, עם צוות שמעולם לא הוריד עוגן. עדיין לא וידאנו שמנוע הדינגי עובד, ואני מקבלת החלטה להמשיך לפטהייה. נגיע למרינה שם בלילה, ננוח ובבוקר נחשב מסלול מחדש.
תובנה נוספת באה אל קירבי, חשוב להבין מה רואים במפה, חשוב לדעת מראש איפה הולכים לעגון, במיוחד כשלא מכירים את המקום בו מפליגים. ולהיות מוכנה תמיד לעוד לילה חשוך בים. ערה מ 03:30 לפנות בוקר, העייפות נותנת בי אותותיה. מבינה שאם אני הולכת להפליג עוד חצי לילה לפחות אני חייבת לישון קצת. השעה 18:00 יש אור רק עוד כשעה וחצי, עוד כשעתיים נצא מאזור הים הפתוח אל אזור בו אצטרך לנווט בזהירות בין איים/סלעים היוצאים מעומק הים.
נכנסת לישון כשעה. לא מצליחה ממש להרדם, אבל כן מצליחה להגיע לציפה עמוקה שמאוששת אותי ומטעינה לי את מצברי העירות.
השמש שוקעת, החושך בא. ורק שדרת הפדופילים (כפי שקראנו לאורות הבודדים על ההרים, שהרי החלטנו ששוכנים שם פדופילים שהוגלו מהחברה) מימיננו, מדי פעם מבזיקה באור בודד מבית רחוק. אין ירח. יש אוויר טוב. ואנחנו מנווטים בחושך אל היעד הבא - פטהייה.
אני רק רציתי להגיע למקום מבטחים ב 17:00 כזה, שעתיים לפני האור, לטבול בים, לשתות יין, והמציאות מביאה אותי לעוד הפלגת לילה, בשטח לא מוכר, כשמלפניי
ומצדדי יש הרבה הרים, קשה לראות את התוואי המלא שלהם בחושך. קשה להבין לאן בעצם מפליגים. למזלינו יש זיהום אור בין ההרים. העיר פטהייה גדולה מספיק על מנת לספק לנו הילה של אור מעל ההרים ולהאיר חלק מהשטח. נכנסים למפרץ, לאט לאט מתגלה לעינינו מקום מרהיב ביופיו. סירות רבות חוצות את המפרץ, בעיקר סירות דייגים או שיכורות שנעים במהירות. לפתע סירת תענוגות ענקית מגיחה מאחת הפינות, אנחנו מביטים בה בהתפעלות, שמחים שהיא מפליגה לפנינו "היא תראה לנו את הדרך" אני קוראת בקול, נפליג אחריה. תוך 3 דקות אני מבינה שהיא טסה לנו מול העיניים ויהיה קצת קשה לעמוד בקצב שלה. מימיננו מתגלה סירת אוליגרכים ענקית ואנאיס עומדת בקצב שלה יפה. לאט לאט אנחנו מגלים את המפרץ המרהיב ביופיו. העייפות נוטשת אותנו לטובת התפעלות.
כמה קריאות בקשר ויוצאת אלינו סירת פיילוט לקבל את פנינו. "אחרי קפטן!" הפיילוט מצהיר ומוביל אותי לעגינה בין שתי סירות צפופות להחריד. "אני לא נכנסת פה" אני מסבירה לו. "הוא לא מבין אנגלית או לא רוצה להבין ומאיץ בי להכנס. "אני לא! זה לא יקרה!" אני מנסה להסביר לו, כל אימת העגינה מתנקזת בי לרגע של שיתוק. ואז אני שומעת את יליצקי בראש אומר לי "את מכירה את הסירה שלך הכי טוב" המוח נרגע, אני בוחרת לסמוך עלי, לסמוך על יליצקי שסומך עלי, ולעגון. "אני יודעת" אני מזכירה לעצמי. "את מכירה את הסירה שלך הכי טוב, ראית את זה באשקלון" ממשיך קולו של יליצקי לחפור לי, ואני מוצאת אותי אחרי עגינת-חניה ברחוב הכי צפוף בתל אביב! אני מכירה את אנאיס שלי! אני קופצת בשמחה. הצלחתי! הצלחתי. ממול חבורה של רוסים שיכורים צוחקים בקולי קולות. מצדדי, שני בעלי הסירות שנדחפתי בינהן, כשהצבע חוזר אט אט לפניהם. ואני צוהלת. הצלחתי!
מקלחת מפנקת מחכה לנו ואנחנו הולכים להתענג בה. אני מרשה למים לחדור לכל פינה בגופי, להוריד שאריות לחות, זיעה. להכנס לנימי הוויתי ולנקות מעלי את היום המתיש.
חצות וקצת, המרינה מסביבנו כבר השילה מעליה את אחרוני השיכורים, אנחנו פותחים בקבוק יין ומתמזגים עם השקט, הלילה, האלכוהול. אני מודה לים שלי שהביא אותי בבטחה ליעד לא מתוכנן. מודה על עוד יום של למידה. מילותיו של ניסוס טרם יצאתי למסע "תוך שבועיים כבר תדעי הכל" מעודדות אותי. אני מותשת. אני מבינה שאני בטירונות של החיים. חושבת על תגובתו של יליצקי "את לא בפיילוט אלה החיים" ומבינה שאני לא בפיילוט, אלה החיים שלי. ועכשיו זה זמן למידה לבאות.
שמחה שזכיתי בחברות של ניסוס ויליצקי למרות שבחרתי הפעם לא להציק להם, לקבל החלטות לבד, אני מוקירה את הידע הרב שהם הקנו ומקנים לי. תודה (:
הבוקר מביא איתו את יופיו של המפרץ בו אנו שוהים. התעוררות מאוחרת שהרי מכאן נמשיך לגוצ'ק מרחק של 3 שעות הפלגה, בקטנה אפשר למרוח את היום.
יוצאים קצת לעיר לאכול את השווארמה המומלצת שהרי אין כמו בשר טוב לפתוח את היום. בדרך עוברים בחדש ישן הזה. שוב ושוב אני מתפעלת מהשילוב הקסום הזה של רחוב מהמאה ה17 שניצב בו שולחן מהמאה ה19 ועל השולחן מדבקה עם קיו-קוד לתפריט. זה המאפיין הכי חזק שראיתי עד כה בטורקיה, או תורכיה, בסוף הטיול אני אחליט.
השווארמה אכן מתגלה כטובה ביותר, אני מאיצה בחבר'ה להגיע לסירה, בכל זאת יש לפנינו עוד הפלגה ואני רוצה להגיע ב 17:00 כזה למרינה, באור, שנוכל בנחת להבין איפה אנחנו, לישון טוב, לנוח. בעודינו מכינים את הסירה להפלגה, הרוח מתחילה להשמיע את קיומה. מרחוק נשמעים רעמים חזקים, ואני תוהה האם אני יוצאת לסערה? צוקר בודק תחזית ושוב. אנחנו מבינים שהרוח כנראה לא ממש קראה אותה.
המפרץ נשאר בארשת התמימה המתהדרת ביפיו, הרוח והרעמים אינם עולים בקנה אחד עם המראה מסביב. יוצאים! אני מצהירה. משחררים חבלים ואנחנו כבר בדרך החוצה מהמרינה.
ביציאה מתגלה לנו מראה מפעים, ככל שאנחנו מעמיקים לתוך המפרץ כך אני מגלים את יופיו. "אנחנו באיים האבודים": חוזר שוב ושוב צוקר בהתפעלות. והכל מרגיש כמו אגדה מסביב.
הרוח מרביצה בעוצמה, אנחנו פותחים מפרשים ומפליגים בהנאה בין האיים האבודים במפרץ.
אני שולחת לקיצי - החבר הכי טוב שלי - "קיצי. אני מפליגה בעולם, כמו שחלמתי שנים. זה כל כך קורה. כאן ועכשיו. זה מטורףףףף" כל החושים שלי מתנקזים להוויה השלמה הזו.
בוחרת מקום טוב באמצע ונותנת לים את "המסר בבקבוק", אולי יום אחד מישהי/ו תמצאנו.
מבררים לגבי עגינה בגוצ'ק ומבינים שהיא יקרה, ושנצטרך לשלם פעמיים על שינוי ברשימת הצוות, שהרי בינתיים דניס הודיע לי שהוא קנה כרטיס טיסה והוא יגיע במוצ"ש.
אנחנו מבינים שלמרות שרק רצינו להגיע ב17:00 לעגון באור, שוב נבלה לילה ללא ירח בים. משנסים את
המפרשים חותכים את המפרץ ושמים חרטום לכיוון מרמריס. ביציאה מהמפרץ השקיעה מתגלה במלוא הדרה. המוח שלי רווי הדימיון מבין פתאום שכל ההרים הדוממים אלה בכלל דרקונים שהתכסו באדמה, גדולים ואימתניים שרק מחכים ליום הדין לפרוץ מרבצם. בעודי מראה לחבר'ה את פרצופי הדרקונים החרוטים בין ההרים, השקיעה המרהיבה מעלה דרקון אש מהים.
אנחנו מתפעלים מהשקיעה ומבינים שמאז השווארמה המשובחת להפליא לא נכנס דבר אל פינו. מאלתרים קצת גבינות, זיתים, ירקות מוציאים את הפיג'לינג (ליקר תאנים) ומרימים לחיים.
צוקר ואני כבר חברים ממש. יש לנו הרבה בדיחות פרטיות על הנעשה מסביב, שנינו מבינים שהתמזל מזלינו לחוויה אדירה ומלמדת.
אני מתפעלת כמה אפשר ללמוד ביום אחד, כמו ילדה בגן של החיים, כל רגע מתגלה לפני עוד קסם, עוד תובנה, עוד פחד, עוד מכשול, עוד הצלחה. זה החיים, זה לא הפיילוט.
הלילה יורד חשוך מקודמו. ולפתע הבזק אור אדיר לפנינו, כמה דקות אחריו הבזק נוסף, מאחורינו, אני מבינה שאנחנו בין סופות ברקים, ומתפללת לפוסידונפטון שהם רחוקים מאיתנו. ברקים בקיץ, מה עוד אני יכולה לבקש במסע הזה?
שוב התעתוע הזה, המציאות - ההרים הנישאים והאורות מול המפה. ההרגשה שמפליגים לתוך היבשה מול המפה שמתעקשת "יש שם רווח בינהם", וההבנה כי אי אפשר באמת להסביר את הדיסוננס הזה, אם לא ראית, לא חווית - לא תביני את התעתוע המטורף הזה.
אני לא מורידה ידי מההגה. לא רוצה לשמוע לא כחחחחח ולא בום! ובטח שלא בלופ בלופ. יחד, צוקר ואני מנווטים את אנאיס בבטחה בין ההרים. כשאנחנו לא בטוחים, מה אנחנו רואים, אנחנו מגייסים את עיניו המיומנות של ערי שבינתיים מכין לנו ארוחת ערב משובחת.
מגיעים למרמריס. לא עונים לנו בקשר, ואנחנו מחליטים שכבר מאוחר מדי, אנחנו יותר מדי לילות בים ואני פשוט נכנסת, מישהו כבר יעצור אותנו. תגובת המרינה לא מאחרת לבוא ומישהו כבר עוצר אותנו רגע לפני שאנאיס חוצה את הפתח. שוב סירת הפיילוט, שוב עגינת ירכתיים, שוב הקול "את מכירה את הסירה שלך הכי טוב" שוב ההבנה "אני יודעת!"
כבר ממש מאוחר בלילה. צוקר שבבוקר יסע לשדה התעופה, יוצא לחפש מקלחת. אני מחפשת את שינת הישרים שהרווחתי בעמל הלילה, ומוצאת אותה תוך שניות בחרטום המערסל והמפנק שלי.
רק רציתי להגיע למפרץ חמוד באור יום, לעגון רגע, אני עוד מספיקה לומר לים "אין לך אור עגינה" עונה לי הים בשקט "אני לא מרשה לך לעגון בלי אור עגינה" אני מחייכת למחשבה שהים שומר עלי.
עיני כבר עצומות והים מחבק אותי לעוד לילה של טוב.
ברקים בקיץ הביא הים ל #אהובת_הים
תודה שקראת (: