באביב 2006 הייתי ממקימי יחידת הצוללים של זק"א. יחידת חיפוש והצלה ימית. ברוח ההתנדבות הפכתי לקמב"צית היחידה. למעשה הייתי אישה־חילונית־מפקדת ראשונה (וכנראה גם אחרונה) בזק"א.
ב 11 בדצמבר 2006 רגע לפני סיום היום, שהיתי בדירה בפרדס חנה שבה גרתי, עוד אני מתארגנת לשנ"ץ מאוחרת ופתאום טלפון ממפקד היחידה "מישהו נעלם בים באשדוד, אנחנו מוקפצים!"
אני טסה לרכב החברה שהיה לי אז, ואיכשהו תוך כשעה אני מגיעה מפרדס חנה לנמל אשדוד. בדרך מפקד היחידה ואני מקבלים החלטה שלא להקפיץ בינתיים את היחידה (המתנדבות.ים) שכן חשוב להבין מה המצב בשטח.
באשדוד מתגלה לנו התמונה הבאה: צולל חופשי בשם שחר בצלאל, יצא בבוקר לצלילת דייג. אחר הצהריים משבושש לחזור הזעיקו החברים והמשפחה את השיטור הימי, בים נמצא הקיאק איתו יצא. השיטור הוציא סירה לגרור את הקיאק והתקיימו חיפושים על פני המים.
לילה קר בדצמבר, ים מעט גבוה, לא חכם להוציא צוללים למים. אחרי כמה שעות, אנחנו מקבלים החלטה להגיע בבוקר מוקדם להבין מה המצב ולפעול בהתאם, עדיין קיימת בנו התקווה ששחר יצליח להגיע לחוף במהלך הלילה.
הבוקר פוגש אותנו בהבנה ששחר כנראה לא שרד את הלילה. מצב הים סביר יחסית, ואנחנו מקימים חמ"ל במרינה אשדוד לתחילת החיפושים.
מפקד היחידה ואני עובדים בהרמוניה, הוא אחראי על תיאומים מול הרשויות, אסטרטגיה וטקטיקה של החיפושים יחד עם מנהלי מועדני הצלילה המתנדבים.
אני, קמב"צית היחידה, דואגת לכל התיאומים מול מועדוני הצלילה, המתנדבים.ות, מי יצלול, מתי, עם מי, באיזו סירה, איזה ציוד צריך, כל דבר מגדול ועד קטן. ואז פגשתי את שולי, אחות של שחר. אישה מרשימה מאד. שולי סיפרה לי הרבה על שחר, ואני ידעתי שאני חייבת למצוא אותו כי הוא איש ים כלבבי. הוא קרא לים "אבא ים", יש אמא יבשה ויש אבא ים. מבוקר עד ערב ניצחתי על לוגיסטיקת החיפושים. לא יכולתי לעזוב את החמ"ל, הייתי יוצאת מהבית באור ראשון, וחוזרת מתישהו בלילה. הכרתי את הוריו של שחר, ולמדתי שהם בעלי פונדק ורדה, שהיה פופולארי באיזור הדרום (לפני שפתחו את כביש שש), כל חייל ששירת בדרום מכיר את "פופאי" שהיה המאכל האהוב במסעדה. המשפחה ושולי בראשה דאגה לכך שיהיה לצוללים אוכל מכל טוב. הרבה א.נשים הכירו את שחר, ובאו להתנדב. כל יום עוד חברים, עוד מתנדבות, בעלי סירות, ואני מנצחת על כל הסימפוניה הזו. שבוע עבר ושחר לא נמצא. דצמבר המשיך להתקרר, אבל אנחנו לא ויתרנו והמשכנו להגיע יום יום. מבקשים משחר - תעלה! ושחר? לא עלה.
לאחר כשבוע באחת הצלילות נמצא רובה הדייג של שחר, הדבר העלה בנו תקווה מאד גדולה כי נמצא את שחר. שהרי אי אפשר להשאיר את המשפחה ללא בנה. הגם שהיה ברור שהוא כנראה כבר לא בין החיים, היה חשוב לנו, ולמשפחה שנמצא את שחר. ואנחנו לא ויתרנו. לא יכולתי ללכת משם. לא יכולתי לעזוב את אבא של שחר שהגיע מדי בוקר עם תקווה והלך מדי ערב כשהשבר שבו הולך ומעמיק. לא יכולתי לעזוב את שחר בים. ידעתי שאני חייבת למצוא אותו. ככל שהכרתי אותו יותר דרך עיני המשפחה, החברים, הסיפורים - ידעתי שאני מכירה איש ים משכמו ומעלה, בלי להכיר את שחר.
שבוע ועוד שבוע, בעבודה כבר לא סובלניים להיעדרות שלי, אני מבינה שאני צריכה גם לעבוד, אבל לא יכולה לעזוב את החמ"ל.
הצוללים סורקים שוב ושוב את שובר הגלים של נמל אשדוד, שמולו נמצא קיאק הדייג שלו, ובעיקר סביב הנקודה בו נמצא רובה הדייג של שחר, בתקווה ששחר נסחף לאחת הפינות בין אבני השובר.
אחרי כשבועיים גם אני נכנסת למים ומשתתפת באחת הצלילות. כמי שמנחה את הצוללים, חשוב לי להבין את מתאר הים־יבשה מתחת למים. המים קרים, והמטרה כל כך חשובה שמהר מאד כל קושי מתגמד מול המציאות שבה משפחתו של שחר מחכה לבנה.
אני צוללת עם אחד המתנדבים ולפתע אני רואה בין האבנים משהו שחור שנראה כמו ראש. אני נרתעת בבהלה וקוראת לבאדי שלי לצלילה! אני לא מעזה להביט מעבר לזה, המחשבה שאולי מדובר בשחר, מבעיתה אותי!
הבאדי שלי לצלילה מנסה להבין מה קרה ואני מסמנת לו שיסתכל שם בפנים. הוא מדליק את הפנס שלו, מביט פנימה ונרתע לאחור, הדופק שלי עולה ללא שליטה, שכן הרתיעה שלו לאחור מבהירה לי שהוא ראה מה שאני ראיתי. הוא מציץ שוב פנימה, ואני לא מצליחה להבין מה קורה.
הוא מסמן לי שהכל בסדר, ואני מנסה להבין מה הוא ראה. אבל הוא לא מצליח להסביר לי. הוא מכניס שוב את הראש בין שני האבנים ואני לרגע מאבדת דופק. ואז הוא מושה באיטיות שקית גדולה שחורה מבין שני האבנים, ואני מבינה שזה מה שראיתי. אני עדיין מבועתת, והוא מסמן לי "הכל בסדר?" אני מסמנת "כן" מציצה במד האוויר שלי ומבינה שחיסלתי כמעט את כל המיכל. מסמנת לו "עולים למעלה". אנחנו עולים אט אט, עושים חניית ביניים כמתבקש. עד פני המים אני כבר מסדירה דופק, אנחנו עולים חזרה לסירה והמוח שלי עוד באימה. אני מחליטה לא לחלוק את החוויה עם המשפחה. החשש שלי לטעת בהם תקוות שווא גבוה.
אחרי הצלילה הזו. אני יושבת עם מפקד היחידה ועם כמה צוללים שפיקדו על המבצע, אנחנו כבר מבינים ששחר לא נמצא באזור שבו הוא נעלם. מצד אחד אי אפשר לקפל וללכת כי שחר לא עלה. מצד שני אנחנו מבינים את מה שאנחנו לא רוצים לדעת.
עוד יומ/יים עוברים, הים עולה וסערה באה. אנחנו עוצרים את הצלילות ואת הנשימה, חדורי אמונה שהים הסוער יחזיר את שחר. שהרי הים תמיד מחזיר. כולם יודעים שהים תמיד מחזיר.
הסערה לא הוציאה את שחר, ואנחנו המשכנו את הצלילות עוד כשבוע, במתכונת יותר מצומצמת, כל יום שעובר אנחנו מבינים את גודל הגזרה.
אי אפשר להסביר את התחושה הזו, לעמוד מול משפחה ולחזור בידיים ריקות יום אחר יום.
מבצע החיפושים אחר שחר בצלאל נמשך כחודש ימים. החורף נכנס וכולנו הבנו שאם לא מצאנו את שחר עד כה, אנחנו כבר לא נמצא אותו.
אני נשארת בקשר עם המשפחה ובעיקר עם שולי, אחותו. אנחנו מנסות למצוא עוד דרכים למצוא את שחר, שכן אי אפשר באמת לוותר.
שולי מראה לי משהו ששחר כתב בפורום הדייג כמה חודשים לפני שנעלם. זו צוואתו של שחר!
"אני רואה בחיבור שלי אל הים משהו מיסטי ממש, לא ניתן לתאר במילים את האהבה שאני חש לאלמנט הזה... מרוב זבל במים לא יכולתי לראות אותם כמעט. קשה לתאר את המחזה המחריד הזה, כמויות א ד י ר ו ת של שקיות, פלסטיקים, אריזות, ניירות... כל מה שעולה על דעתכם היה במים האלה. הכל זבל ארץ יפה ממש לתפארת הכחול לבן...
אם לא נתעורר לא יישאר. הים התיכון הוא בריכה קטנה. יום אחד כל המערכת העדינה הזאת פשוט תקרוס."
והוא מסיים במילים המצמררות:
"אני אולי כבר לא אשאר להרבה מדי זמן אבל לכם יש עוד סיכוי ".
16 שנים עברו מאז, ובכל שנה מתחילת דצמבר, שחר איתי במחשבות. שחר לא עלה ולא נמצא עד היום. ליבי עם המשפחה הקסומה שזכיתי להכיר בנסיבות הטרגיות שאימצה אותי אל חיקה.
אני בוחרת להאמין ששחר נסחף לאי קסום, איבד את הזיכרון וחי על ועם הים.
פוסט זה נכתב לזכרו של שחר בצלאל שהפך לחלק מחיי מבלי שהכרתי אותו. לפעמים אני חושבת עליו כשאני יוצאת לים, מדברת איתו, הוא שם שומע אותי, בן הים של אבא ים שזכיתי להכיר אחרי שנעלם.
תודה שקראת (:
התמונות בפוסט באדיבות המשפחה ❤️
מרגש וקורע לב. 💙 יהי זכרו ברוך.