לטעות או לא להיות

וככה 29 שנה אחרי שחלמתי לטייל בעולם, ב - 17.08.22 שיחררתי חבלים ויצאתי אל הים שלי. “אני רוצה הימה” שר לי אבי מילדותי ואני רציתי הימה. ארבעה ימים של ים. ים. ים. ועוד ים.

יצאנו ארבעה. ג'ק הבדרן, אדי הסוכנת, צוקר המחושב ואני הימאית.

שלושה חבר’ה שמעולם לא חצו ים, ואני שמעולם לא הפלגתי לתורכיה. שמתי מבטחי בים שלי. שכרתי טלפון לוויני ומכשיר שניתן לעקוב באמצעותו אחרי המסלול של אנאיס, ובנוסף אני יכולה לשלוח דרכו הודעות SMS. יודעת שבמקרה הצורך תהיה לי תקשורת עם ניסוס ויליצקי, ואוכל להתייעץ איתם.

הים חייך אלי, החבר’ה היו במצב רוח ממש טוב, ואני חיכיתי להתרגשות הגדולה. להיי הזה שאני יודעת להיות בו. אבל הוא לא בא. חייכתי לים שלי “אחרי כל הימים המטורפים האלה, העייפות הגדולה, זה רק הגיוני שההתרגשות לא פה, היא תבוא” הבטחתי לשנינו.

ארוחת הבוקר הייתה מפנקת, שמנו חרטום על פיניקה, רק כדי לגלות שיש אחלה רוח שמגיעה בול מהמגדלור של פינקה. הרוח שוב לא קראה את התחזית, לעומתה מרפי שמע את שחרור החבלים וסובב את הרוח שתנשוב לנו בפנים. ג'ק התגלה כחובב מוסיקה ופינק אותנו במהלך ההפלגה בפלייליסטים משובחים.

אנאיס מפליגה לתוך הים עוברת כשעה ואופס אישזוהי בעיה רפואית אצלי מרימה את ראשה, מזכירה לי שאני חייבת כבר לטפל בזה (לא לדאוג זה לא יהרוג אותי), אני חושבת לעצמי, התחלה טובה, מחייכת לים ותוהה מה עוד הוא יביא אל פתחי.

המנוע החדש נותן עבודה יפה והתקדמנו ליעד. לקראת צהרים הלכתי לסיפון לנמנם מעט, שהרי קמתי ב 3 לפנות בוקר לסיים להכין את אנאיס להפלגה. אחרי נמנום קצר חזרתי לקוקפיט לגלות את החבר’ה שותים בירה בכיף. ג'ק הבין שהבירה עושה לו רע ועצר בחצי. אדי שתתה בריזר קר ומפנק.

היא רק לא ידעה שהבריזר יהיה הטריגר לבאות.

אט אט אדי דעכה. כאב ראש חזק לפת אותה, והיא נמרחה על הסיפון. לכאורה ישנה. תהיתי עד כמה באמת היא ישנה, ועד כמה היא סובלת. בשלב מסוים היא נכנסה לחרטום. כולנו טיפלנו בה, כל אחד בתורו, אבל היא לא ממש שיתפה פעולה. היא בעיקר רצתה כלום.

הנחנו לה ודאגנו שהיא תשתה מים מדי פעם. היא שתתה. והקיאה. אז ג'ק הכין לה תה. והיא שתתה. והקיאה.

אחר הצהרים חילקנו ביננו את משמרות הלילה באופטימיות שהרי כללנו את אדי במשמרת עם צוקר. לילה ירד, ואני ידעתי שהעיניים יעצמו. חושך מוחלט סביבנו, אין יבשה באופק, אין ירח, וצוקר מתפעל מהכוכבים. שביל החלב נפרש לכל אורכו, אני מתמלאת מכל היופי הזה. כל כך אוהבת את לב הים שלי בלילה נעים וחשוך.

החבר’ה נרדמו, התחלתי להבין את המשמעות של לצאת עם חסרי ניסיון בחציית ים. שהרי לי מאד ברור עניין משמרות הלילה. בשלב מסוים החבר’ה החליפו אותי, לכשעה, נשארתי בקוקפיט היה לי

קשה להרדם. קמתי, עשיתי עבודות סירה שקטות. אדי יצאה לקוקפיט ניסתה לתקשר איתי אבל זה לא באמת הצליח.

וככה מצאתי אותי רגע לפני אוראשון בקוקפיט עם אדי מנסה לשכנע את צוקר וג'ק שהנה זה בא. הם הביטו בי וירדו לקבינות לישון.

ואז זה קרה. הרגע הזה. שאי אפשר לתאר אותו בצורה הולמת במילים. הרגע הזה בו מפציע אוראשון, מסביב 360 מעלות ים. ים. ים. ועוד ים, כמו קסם האור עולה. אין יבשה. וקסם מתהווה מול עיני.

אולי זה הרגע להתרגשות הגדולה שעדיין לא באה. הקסם הביא איתו את השמש, שקפחה את הוויתי לאורך היום.

בבוקר חישבתי מסלול מחדש. אדי גמורה וחייבת להגיע ליבשה כמה שיותר מהר. אני עייפה מאד ועוד לא התחיל היום. אני עם צוות לא מיומן. סובבתי את החרטום לכיוון לימסול. זו מרינה שאני מכירה, סבירות גבוהה מאד שנגיע אליה באור יום. בלימסול יהיה לי פיילוט שיעזור לי להקשר. “החלטה טובה” יכתוב לי יליצקי בהמשך (:

בסירה מתגלות לי תקלות קטנות, ואני נושמת אותן לתוכי, לא משתפת את צוקר וג'ק כדי לא להלחיץ. לחלקן יש פתרון מיידי ואני אפילו נעזרת בצוקר לסגור בנד סורר של אחד מחלקי ההולדינג טנק.

התקלות מזעריות, לא מאיימות ויחד עם זאת הן מציקות לי בקצה המוח, מספרת לעצמי שאסדר הכל במרמריס. עלי דוגן יעזור לי איפה שצריך.

הגענו ללימסול על קוצו של יום. בביקורת הגבולות קיבל את פניי אנדריי, אחרי שבדק את הרישומים הוא נזכר שכבר הייתי פה. לבבי כהרגלו.

אדי קיבלה החלטה לא להמשיך איתנו. מקלחת טובה עשתה לי סדר בנימים וקרסתי לשינה ערבה. מודה לים שלי ומבקשת רוח טובה למחר.

הבוקר מאיר פנים, שחרור חבלים ושוב יציאה הימה. ג'ק, צוקר ואני במצב רוח טוב, הים חלק, הרוח עוד לא ממש התעוררה, אנחנו בדרך לטורקיה. אני בדרך לטורקיה. מהיום שקניתי את אנאיס חלמתי על הרגע שאגיע לטורקיה, והנה הוא מתהווה. וההתרגשות? זו הגדולה האמורה ללוות אותי, ממאנת להתהוות בי.

קפריסין מימין, אנאיס מפליגה לאורך החוף, משמאלנו סירת תיירות, אנחנו קרובים אליה, ואז הכל קורה בשניות.

ג'ק מבין שזוהי סירת זכוכית, ואם זו סירת זכוכית זה אומר שיש ריף מתחתיה, כלומר מתחתינו. צוקר מציין בהתפעלות תראו ממש רואים מתחת את הריף, זה צלול פה, ג'ק אומר לי בבדיחות הדעת "תיכף נשמע את הפחחחחח..." (צליל הקיל המשתשפף בסלע), ואז בום! ג'ק ואני תוקעים אחד בשניה מבט של אימה. זה קורה מהר מאד ולי לוקח כמה שניות להבין את הטעות האיומה. אני מורידה סל”ד של המנוע. ומבינה אנאיס חטפה מכה בקיל.

מיד אני נגשת לבצע בדיקות בסירה. לא נכנסים מים, אין סדק בצבע המכסה את ברגי הקיל, ובאופן כללי הכל נראה תקין.

ממשיכה הלאה ואז חושבת בקול רם רגע ומה אם הבום ששמעתי הוא לא הקיל, מה אם זו פגיעה בדופן? מבינה שעד שלא אבדוק את התחתית לא אהיה רגועה.

צוקר קופץ למים, מאובטח לסירה, צולל עם משקפת ומוצא את הפגיעה בקיל. שריטה לא עמוקה בדופן הקיל. זה מרגיע אותי. ג'ק ואני משחזרים שוב ושוב את רגע האימה “תיכף נשמע פחחחחחח... ” בום!!! ונקרעים מצחוק.

אני חושבת לעצמי איזה טעות של טירונית, ומזכירה לעצמי שצריך להסתכל במפה גם במקומות עמוקים, שאם יש איזו סירה תיירותית, לבטח יש אטרקציה מתחת לפני הים.

ג'ק מפנק אותנו במוזיקה טובה ואנחנו רוקדים על הסיפון. אני מתכתבת עם יליצקי וניסוס מספרת להם על הפגיעה בקיל. יליצקי מייעץ לי בכל זאת לבדוק כל כחצי שעה מה המצב בסירה, למשך שעתיים לפחות. ניסוס לעומת זאת כותב לי שקיל זה דבר חזק ואם לא רואים את הפגיעה בברגי הקיל אני יכולה להיות רגועה. אני רגועה על פי עצתו של ניסוס ובודקת כל חצי שעה על פי עצתו של יליצקי.

ערב בא, אני מכינה ארוחת ערב שמקבלת ביקורות טובות, פותחים בקבוק יין. לילה יורד. ג'ק נכנס לישון וצוקר, היין ואני, מפליגים אל תוך הלילה. אין יבשה באופק, אין שום סירה, אוניה, כלום. חושך מוחלט מלפני, מאחורי, מצדדי אין אור ואין עומד. ירח יעלה לקראת חצות. ואני מתענגת. כל כך אוהבת את לב הים שלי. רק אורות הניווט של אנאיס מאירים על פני הים. צוקר ממשיך להתפעל מהכוכבים. קצת לפני חצות, נגמר היין, עולה ירח. ג'ק עולה למשמרת. אני נשארת לישון בקוקפיט. אחרי כשעתיים מתעוררת, מחליפה את ג'ק. בשלב מסוים העייפות גוברת ואני מעירה את צוקר ומבקשת ממנו להעיר אותי באוראשון.

קצת לפני אני מתעוררת שוב. הפעם צוקר נשאר לראות את היופי המושלם הזה. מסביב רק ים, ים, ים, ועוד ים. ויום חדש עולה. יכולה לחיות את הרגע הזה שוב ושוב ושוב. יכולה להפליג לילות שלמים בחושך מוחלט, ולהתענג על אוראשון בלב ים. אין לי רוויה מהקסם הזה.

בזריחה אנחנו מעירים את ג'ק שרוצה לצלם.

ואז זה קורה! הדבר האחרון שחששתי ממנו בהפלגה הזו. הרכיב ששמתי בו מבטחיי כשיצאתי להפלגה הזו - המנוע החדש של אנאיס, זה שעמלתי רבות עד שהשיגה ידי לרכוש, מתחיל לחרוק. מדי פעם הטורים יורדים, המנוע משתנק. מאוחר יותר אני מבינה שזה התחיל כבר במשמרת של צוקר שמשום מה לא מצא לנכון להעיר אותי או לספר לי על כך כשקמתי. שוב אני מזכירה לעצמי: לא לחצות ים כשכל החבר’ה שאיתך חסרי ניסיון.

אני זוכרת שהייתה לי בעיה דומה במנוע הישן. לא זוכרת מה היתה סיבת הבעיה. מתכתבת עם יליצקי וניסוס.

ניסוס מייעץ לי לרוקן מעט את מפריד המים, ואני חוששת לגעת בו, שכן אגי במספנה אמר לי שהוא עלול להשבר בקלות.

יליצקי כותב לי באריכות מה יכולות להיות הסיבות לתקלה, ואני בחשש מאד גבוה. לפנינו יום ארוך של הפלגה, רוח לא נראית באופק. והמנוע החדש שכל כך סמכתי עליו מגמגם.

ממשיכה לחפור ליליצקי מתעלמת מהעובדה ששבת 8 בבוקר. האימה הפנימית שבי מטשטשת מעט את כושר השיפוט שלי. ואז יליצקי כותב לי “תקבלי החלטה”.

תשובתו של יליצקי השתמעה להרבה פנים. בשניה הראשונה קראתי “עזבי אותי באמשלך! שבת בבוקר, תסדרי לבד!” זה הימם אותי. אפעם לא קראתי אותו ככה. ובאותו הרגע זה מה שהרגשתי. דממתי. צוקר וג'ק חיכו לתשובות /פתרון מה בעצם עושים, ואני לא הצלחתי להגיב. הרגשתי אבודה בלב ים. שהרי אני מאד סומכת על יליצקי, הוא עוזר לי תמיד בנועם, מלמד ומסביר לי, ודווקא עכשיו ברגע הקריטי הזה אני קוראת אותו מואס בי.

“אני איתך לחש לי הים, את תסדרי, את יודעת” קיבלתי החלטה. לתת למנוע לעבוד, ואם הוא ידום, אחשב מסלול מחדש.

בין יתר הדברים כתב לי יליצקי שעל פי התחזית בצהרים תעלה רוח. לנו היה ברור שהיא תעלה לנו בפנים.

ג'ק ששלושה ימי הפלגה היו כייפים הרבה בזכות בדיחות הדעת המבריקה שלו, קם על צד שמאל. היה חם מאד, לא הייתה רוח.

המנוע המשיך לקרטע מדי פעם. נזכרתי שבמנוע הישן הגענו ככה מלימסול עד הרצליה. לאט לאט נרגעתי. הים רגוע, הים איתי. הוא מאפשר לי ללמוד, הוא מאפשר לי להתנהל, לנסות, לתהות, לטעות. חשבתי שוב על תשובתו של יליצקי והחלטתי שבעצם הוא סומך עלי. אולי הוא כבר יודע את מה שאני עדיין לא מעזה לספר לעצמי עד הסוף “כשיש לך את כל הנתונים, את חושבת נכון”.

הבנתי פתאום שהוא נתן לי את כל המידע שהוא יכול, מכאן זה אני והתבונה שבי. עזבתי אותו באמאשלי, שבת בבוקר כמה אני יכולה לחפור. אז מה אם אני באימה?

הפעם הרוח קראה את התחזית ואכן עלתה בצהריים כפי שכתב לי יליצקי והיא אפילו לא עלתה בפנים. היא באה מאחור. רוח מלאה. אולי נפליג בפרפר? העלתי את הרעיון החבר’ה זרמו שננסה.

לקח זמן עד שזכרתי איך לקשור את המנור לסירה שלא יעוף מצד לצד. מרתק איך אני יודעת לעשות את הדברים כשיליצקי מלמד אותי, שהרי התאמנו על זה, ובהפלגה האחרונה לאשקלון אפילו ממש הפלגנו בפרפר. ופתאום כשאני צריכה פשוט לבצע, משהו משתבש.

האווירה בסירה לא נעימה. ג'ק לא מתאושש ולא חוזר לעצמו. אני קצרת רוח. צוקר מתעקש להראות לי איך לקשור את המנור ואני יודעת שהוא טועה, מחליטה לתת לו לראות את הטעות שלו בעצמו. משימה שאמורה לקחת 10 דקות, הופכת למורכבת מעל ומעבר. אני על קרעי שינה, עייפה מאד. חם מאד והרוח הגבית לא באמת מצננת.

לרגע חושבת אולי לכתוב ליליצקי שיזכיר לי מה אני עושה לא נכון עם קשירת המנור, ועולה בי תשובתו “תקבלי החלטה!” מהולה בתחושה “עזבי אותי באמאשלך.” נושמת עמוק, לוקחת רגע עם עצמי, מתעלמת מג'ק וצוקר שנותנים עיצות, משחזרת בראש מה עשיתי עם יליצקי כשתרגלנו את זה בפעם הראשונה, נזכרת ומוצאת את הפתרון.

מפרש ראשי מקובע לצד שמאל. פותחים חלוץ בצד ימין. אני מנסה להחזיק הגה ולהפליג במלאה ולא מצליחה. לא מיומנת בזה מספיק, איתי שני חבר’ה שעוד פחות מיומנים ממני. חם. ג'ק צריך להגיע לפיניקה עד הערב, יש לו טיסה חזרה הביתה. הרוח חלשה יחסית. אני רואה את היאוש על פניו של ג'ק ומחליטה לקפל מפרשים, להניע מנוע, להתפלל לנפטון ולהגיע לפיניקה בשלום.

אני מרגישה מאד לבד. לא פונה ליליצקי או לניסוס לקבל עיצה או סתם עידוד. מזכירה לעצמי שוב לא לחצות ים עם חסרי ניסיון. שמה מבטחיי בים שלי שמשתף פעולה לאורך כל ההפלגה ונשאר רגוע.

מרחוק כבר רואים יבשה. לאט לאט נחשפת לפני תורכיה. משהו בי צוהל לרגע: הגעת לטורקיה! הנה זה קורה, את עושה זאת.

מתחילה מסורת חדשה שתלווה אותי לאורך השנים. מוצאת בקבוק קטן, מכניסה לתוכו “Message in a bottle” מוודאת שהוא אטום, ומשליכה אותו לים לפני שמגיעים לפיניקה. הגעתי לטורקיה. אני כבר בגבולות המדינה. מעכשיו לכל מקום שאגיע / אעזוב אשליך “Message in a bottle” בתקווה שהמסר יגיע אלי חזרה.

מתקרבים למרינה. רואים כבר את הכניסה. וכמובן שאז המנוע מקרטע ללא רחם. אני מצליחה להתגבר על כך, עוגנת בקלות עם הירכתיים. מכירה את אנאיס כל כך טוב, יודעת איך היא תגיב, יודעת איך נכון לעגון איתה, והנה אני קשורה לאדמת טורקיה!

ההתרגשות הגדולה של “עשיתי זאת” נתקלת במועקה גדולה הנובעת מתוכי. “לא ככה, לא ככה רציתי את זה” חברתי ניוט מתרגשת מאד, מנסה להפיח בי רוח חיה. “אני לא שם” אני כותבת לה, אני רק רוצה לבכות אותי לדעת.

יום קשה עבר עלינו. ג'ק לא התאושש לאורך כל היום ואף הגדיר אותו יום סיוט. צוקר ואני לא ממש הצלחנו לתקשר בצורה נעימה. המנוע שכל כך סמכתי עליו בגד בי.

ערי חבר משכבר הימים, מגיע. חובר אלינו. ג'ק מארגן לעצמו הסעה לפנות בוקר לשדה התעופה.

מארגנים את הסירה. שמה פעמיי למקלחת שתוריד מעלי את היום הזה. מבינה שאני בעייפות קיצונית, שכן ישנתי כשעתיים לאורך היומיים האלה. אחרי המקלחת, המועקה, הלא ככה רציתי את זה ואני קורסות למיטה.

הבוקר מוצא אותי עם תחושה קצת יותר טובה. ההתרגשות הגדולה של “עשיתי זאת, אני בטורקיה” עדיין לא מוצאת אותי. ואני מתחילה לתפעל את היום.

ראשית מנקה את מפריד המים. מפרקת אותו לחלוטין, ומוצאת שהוא חזק מאד ויציב, מנסה שוב להבין למה אגי במספנה מיאן לעשות בו טיפול לפני שיצאתי. הסולר במפריד המים מלוכלך מאד, אני אפילו רואה שאריות פטריה. מה שמבהיר לי שאולי יש פטריה בסולר הגורמת למנוע להשתנק.

ואז אני עושה טעות טיפשית כל כך! כשמפריד המים ריק, אני מניעה את המנוע. אחרי 2-3 דקות, אני קולטת את הטעות ומכבה מיד מנוע. מתקשרת לניסוס והוא מאושש את הבנתי, “את צריכה למלא את כל היחידה בסולר ורק אז להניע, כדי לא להכניס אוויר למנוע”.

אני כבר יודעת שהכנסתי אוויר למנוע. בכל זאת ממלאה את מפריד המים בסולר נקי. מניעה. לאחר כ 7 דקות המנוע משתנק ונכבה. אכן הכנסתי אוויר למנוע.

יודעת מה הפעולה שצריכה לבצע, ומחליטה לא לעשות זאת לבד. שהרי המנוע בכל זאת צריך לעבור טיפול, ורצוי שעל הדרך, כבר יעשה את זה איש המנוע שאזמין למחר (יום ראשון אפחד לא עובד פה).

ממשיכה את היום בארגוני התאקלמות. אין לי סים לטלפון כי הכל סגור, מדי פעם רוכבת על ה wifi של צוקר או ערי.

יוצאים לעיר, חם! חם! חם! מגיעים למסעדה שבה הובטח לנו מיזוג, המיזוג מתגלה כמאוורר גדול. המקום היחיד הממוזג הוא השירותים, אבל לשם לא מגיע ה wifi.

מתכתבת קצת עם חברות.ים וזה מעלה בי מעט את ההתרגשות. ההתרגשות הגדולה של חברות.ים, הפרגון הגדול שאני מקבלת מרחבי הארץ, מעלה בי חיוך של ממש.

יוצאים מהסאונה וערי מנווט אותנו ל”מקום עם כנאפה מעולה” הכנאפה אכן מעולה. משם חזרה למרינה. ערי ואני יוצאים למפרץ מאחורי המרינה לשחות.

אני קופצת למים הצלולים, תוך שניות אני בעומק הים, שוחה. ואז זה קורה. אני מביטה סביב, ורואה את התמונה שדימיינתי מהיום שקניתי את אנאיס לפני שש וחצי שנים. אני שוחה וההתרגשות באה. הים שלי מחבק אותי, מכיל אותי, אוהב אותי #אהובת_הים הוא לוחש לי #אהובת_הים.

אני בהיי מטורף, צועקת, צוללת, שוחה, הים שלי ואני. #אהובת_הים.

עשינו זאת, אני לוחשת לו, אני כאן, ומחכים לנו הרבה ימים של חוויות, כיף, תקלות, למידה.

#אהובת_הים, הוא לוחש לי וכל הוותי מחייכת כשאני בעומק הים שלי.

חוזרים לסירה, מארגנים אותה ליציאה למחרת. במקלחת אני פוגשת טורקיה חמודה, ומיד נוצר קשר נעים, אני משאירה לה את הנייד שלי, ואנחנו קובעות להפגש בהמשך. גם לה יש יאכטה. אני חוזרת מחוייכת להפליא מהמקלחת “הנה אני”. אני שמתקשרת בחיוך בשניות עם א.נשים, אני ששמחה בחלקי, אני שיש לי ים, תמיד יש לי ים. אני. #אהובת_הים

חדוות הכתיבה מפעמת בי. ערי וצוקר יוצאים לאכול, ואני נשארת לכתוב. לתעד. לתת ביטוי ממשי לחוויות.

לטעות או לא להיות. כמות הטעויות שעשיתי, החל מטעויות טיפשיות ועד טעויות שרק עכשיו אני מבינה את משמעותן.

אמש כתבתי לניוט חברתי הטובה - הנה אני ואיך שאת מכירה אותי:

הטיול הגדול יתחיל בשנה הבאה, מתייחסת לטיול הזה כאל פיילוט, ללמד אותי מה לעשות ומה לא לעשות כשאצא לטיול הגדול. אז כל מה שקורה, זה בסדר (:

קמתי לבוקר מחוייך יודעת שתמיד יש לי ים. #אהובת_הים, הוא לוחש בי, ואני מוכנה לאתגר הבא.

תודה שקראת (:

לפוסט הבא הפוסט הקודם