אפילו לא טיפת ירח

אחרי שלושה ימים במרמריס, דניס הגיע. שמחה כל כך שהוא בא. דניס מכיר את אנאיס, יש לו הרבה הבנה וידע טכני בדברים ואני אוכל סוף סוף להפליג ברוגע, אפילו לישון תוך כדי.

קמנו לבוקר יום ראשון אופטימיים ונרגשים לקראת תחילת הטיול, שהרי עד כה היינו בעיקר במירוץ להגיע ל...

הדרך למרמריס לימדה אותנו כמה חשוב תכנון. ערי סרק את המפה ותוואי השטח ובנה לנו מסלול ראשוני. ההחלטה: להמשיך צפונה לכיוון בודרום. ביום הראשון נצא למפרץ קרוב, נעגון ואח"כ נמשיך באיזי עד בודרום, כל יום קצת, כל יום מפרץ חדש. אולי נכנס גם לאיזו מרינה בדרך. סוף סוף נעגון במפרץ קסום, אקום עם שחר ואקפוץ לשחיית בוקר, זה כל מה שאני רוצה.

את הרגע הקסום, הפשוט, הארכאי הזה. עולם של פעם.

רק נניע את המנוע של הדיגני ונצא.

המנוע של הדינגי מסרב להניע, אני מדברת עם אג'י מהארץ שמנחה אותי מה ואיך לבדוק. רק לפתוח רגע את הפלאג ולראות שיש ניצוץ. דניס ואני לא מצליחים למצוא בסירה מפתח פלאגים מתאים. מסתבר שאין הכל באנאיס, כמו שחשבתי. דניס הולך לשכנים וחוזר בידיים ריקות, אני כבר מחשבת את צעדי לפנים ותוהה האם לצאת גם כשמנוע הדינגי לא עובד. שומעת את קולם של ניסוס ויליצקי כמה חשוב שיהיה מנוע לדינגי בזמן עגינה.

מצד אחד אני רוצה לצאת כבר! מצד שני עובר איזה בחור ואני שואלת אותו אם אולי במקרה יש לו מפתח פלגים. "כן, הוא עונה אני כבר מביא לך" וחוזר אחרי דקה עם המפתח המיוחל.

אני נושמת בשמחה. הנה זה בא!

מפתח הפלגים מגלה לנו שאין ניצוץ, והמנוע מסרב להניע. מודים לאיש הפלאג ויושבים בסירה. אני קצת אבודה, מנהלת סיכונים בראש, טוב רק נצא רגע לעגון, לא נרד עם הדינגי. דניס שואל שוב ושוב אם יש משוטים, וחושב שזה מספיק, ואני שומעת את ניסוס כבר צועק עלי (:

עוד אנחנו מטקסים עצה ותוהים מה הכי נכון, עוברים שני חבר'ה חמודים. אני בתחינה כמעט שואלת אולי הם מבינים במנוע הוא לא מניע.

הם מיד נענים לאתגר ואחד מהם מתגלה כמומחה. הוא מסביר לי שהבעיה היא כנראה בקרבורטור. יש סתימה. צריך לפרק אותו. ומיד ניגש למלאכת הפירוק. החבר מסמן לו "אני הולך" אני מציעה לו תשלום "רק שזה יעבוד". הוא מרוסיה, שמו אלכס והוא

חמוד להפליא. מפרק במקצועיות את הקרבורטור, מסביר לי שיש חריר ממש ממש קטן דרכו עובר הדלק והחריר הזה סתום. שואל אותי אולי יש לי כבל חשמל בסירה. אני צוחקת. אחרי שיליצקי ואני עמלנו כל כך קשה על פרויקט החשמל ברור שיש כבל חשמל בסירה (:

בסבלנות הוא מנקה את החריר, מחבר חזרה את כל החלקים. ומניע את המנוע של הדינגי. אני שמחה כל כך! ממש מאושרת!

זהו! אנחנו אוטוטו יוצאים לים! נעגון במפרץ קסום, אני אקפוץ למים עם שחר. יההההה!

אלכס זוכה להערצה רבה, קפה ועוגה ומסרב לקבל תשלום. אני שוב מודה לים שלי שהביא לי אדם טוב.

משחררים חבלים ויאלללה למפרץ Gebe Kilise שם נעגון ללילה. רק 12 מייל מהמרינה.

הדרך יפה, דניס על ההגה ואני מלאת התרגשות ושמחה. מכינה את המסר בבקבוק, שהרי אנחנו סוף סוף עוזבים את מרמריס, נחזור אליה בעוד שבועיים. טקס זריקת הבקבוק מבוצע כהלכה.

יוצאים לים הפתוח, רוח טובה של 15-17 קשר מקבלת את פנינו, אנחנו כבר רואים מימינו את המפרץ. פותחים מפרשים, ומגלססים (הפלגה בזיגזג שכן אי אפשר להפליג עם מפרשים מול הרוח).

הרוח עולה ועולה, הסירה לא מפליגה כמו שאני מכירה אותה, אני מזהה שצריך לסדר את מפרש החלוץ (מתיחה למעלה), השעה כבר 15:00 ולי חשוב להגיע למפרץ כשעתיים-שלוש לפני החושך שכן אנחנו הולכים לבצע עגינה פעם ראשונה.

יליצקי ואני כבר תרגלנו את זה בארץ מול חופי הרצליה, בקטנה, אני יודעת מה עושים, אני מספרת לעצמי. יליצקי לימד אותי. נגיע, נעגון יהיו לנו שעתיים אור לשחות. ישששש!

מקפלים מפרשים, הרוח ממש חזקה. קשה מאד לגלגל את החלוץ. חבל החלוץ נמשך/נשמט מידו של ערי ועף קדימה. בכוחות משותפים אנחנו מצליחים לגלגל את החלוץ, ואז מגלים שהחבל הסורר נתקע מתחת לסירה. אי אפשר לשלב מנוע, אפשר רק להשאר בניוטרל שכן במצב כזה עלול להיות החבל במדחף. הים קצת גלי. אני מבינה שאין ברירה מישהו חייב לרדת למים לבדוק איפה נתקע החבל ולשחרר אותו. אני שואלת את ערי אם הוא יוכל לצלול לעומק 2-3 מטרים, הוא מעיד שכן ואני דיי סומכת עליו. הוא גמיש, אתלטי, צולל ויעשה זאת ביעילות.

רגע לפני שאני מורידה אותו למים אני מרביצה בו תורת זהירות מחמירה: אסור לך לעזוב את החבל או הגלגל הקשורים לסירה בשום אופן!!! אתה תמיד מחובר לסירה! אנחנו בים פתוח, הרוח חזקה, אם החבל במדחף ואתה צריך לצלול מתחת לסירה לשים לב טוב טוב שהסירה לא תתן לך מכה! אני בחשש גדול כי ערי מעולם לא עשה זאת, מצד שני סומכת על הכישורים שלו ומאמינה שהוא יצליח.

ערי קופץ למים, וחוזר עם ההבחנה: החבל תפוס במדחף. הוא צריך לצלול מתחת לסירה. ואני נושמת עמוק! הרבה יותר עמוק ממה שהוא צריך לצלול, הרוח חזקה מאד הסירה מטלטלת מעלה ומטה, ואני יראה שמא ערי ינזק כשהוא צולל מתחת לסירה.

ערי נעלם מתחת לסירה ודניס ואני מחכים בסירה, 10 שניות, 20 שניות, הלב שלי כבר לא מחזיק מעמד, 30 שניות, 40 שניות. גם אני כבר עוצרת נשימה וערי עולה עם החבל ביד. יופי! עכשיו אפשר להכנס לעגון במפרץ. משלבים מנוע, מורידים ראשי ומפליגים לעבר המפרץ.

המפרץ מתגלה כשלוחה של גן עדן. כמה יופי. אני מתפעלת ממש כבר מרגישה בקצות האצבעות

את המים הקרירים שעוד מעט אטבול בהם. נכנסים לעגינה. פעם ראשונה. העוגן לא ממש תופס. מנסים שוב. העוגן תופס, אנחנו קושרים את הסירה לסלעים מאחור. הסירה יותר מדי קרובה לסלעים. אני אומרת לדניס שזה מפחיד אותי ממש לעגון ככה. שהרי טעות הכי קטנה בלילה ואנאיס עלולה להתנפץ על הסלעים. לא טוב. מעלים שוב את העוגן. ומנסים לעגון שוב. מורידים עוגן, הוא לא נתפס ואז זה קורה! העלאת העוגן מגלה לנו בעיה בכננת העוגן. העוגן עולה, הזרם עולה והפיוז קופץ. אותו פיוז שיליצקי ואני התעקשנו לשים רגע לפני שיצאתי מהארץ, אותו פיוז שהכריז בגאווה על סיום פרויקט החשמל. אותו פיוז עושה עכשיו את עבודתו נאמנה וקופץ כשיש עומס יתר.

מרימים לאט את העוגן, אנחנו כבר מתורגלים. ערי ואני ליד העוגן או ליד הפיוז, דניס על ההגה. קפץ! חיברתי! מחכים שיתקרר קצת הפיוז ושוב מעלים קצת את העוגן. ושוב "קפץ!" "חיברתי!" וחוזר חלילה. אני מתחילה להתייאש מהאיטיות של הרמת העוגן ואומרת לערי בוא ננסה משהו אחר. אנחנו קושרים חבל לשרשרת העוגן

מושכים את החבל לוינץ' הקרוב על התורן ומתחילים להרים. זה עובד. לאט ממש, ועם הרבה כוח. ואז ערי ואני מבינים שאנחנו עושים משהו לא נכון, באותה שניה ידית הווינץ' מתנתקת מהווינץ' ערי לא מצליח לעצור אותה והוא צועק לי "זהירות!" ידית הווינץ' עפה בעוצמה רבה ומפספסת את הראש שלי בחצי ס"מ! המוות עובר לי מול העיניים. כמו מזכיר לי שגם זו אפשרות לסיים את כל הסאגה הזו. אנחנו נושמים עמוק, נרגעים וחוזרים להרמה המייגעת של העוגן.

כשנכנסו למפרץ היו 2-3 סירות בעגינה. אנחנו מנסים שוב וזה לא הולך, לא מצליחים, עוד ועוד סירות נכנסות למפרץ ועוגנות בלי בעיה. ורק אנחנו, עושים משהו לא נכון. אני מתקשרת לניסוס והוא מנסה להסביר לי מה ואיך נכון לעשות, הקליטה משובשת כי אנחנו במפרץ, מנסה לדבר עם יליצקי שלא מצליח להתקשר אלי כי בעיות קליטה. השמש כבר עושה תנועות שנכנסת לשקיעה, ואז זה קורה לי.

סדק. האומץ שבי נסדק! אני מאבדת את זה. דניס וערי מנסים לדבר איתי, אבל אני לא נעימה. לא לעצמי לא להם ואני מבקשת רגע שקט. מנסה שוב לדבר עם ניסוס אבל לא ממש מצליחה. התחושה היא שהכל נגדי. כולם קמו עלי לכלותי.

מה עשיתי? אני שואלת את הים בקול דממה דקה.

למה סטית מהתוכנית המקורית שלך? הרי תכננת שאת השבועיים הראשונים של ההפלגה את עושה עם א.נשים מנוסים. כאלה שכבר עשו את זה פעם או יותר, כאלה שילמדו אותך בשטח.

הסדק באומץ כבר דיי ברור ואני אבודה. נוכחותו של דניס שמכיר טוב את אנאיס מקלה עלי במעט. אני מנסה בשקט להבין מה אנחנו עושים לא נכון. ואנחנו מקבלים החלטה לנסות שוב. הערב כבר יורד וברור לנו שהפעם נצליח שהרי כל הסירות פה מסביב עושות את זה בקלות כל כך, גם אנחנו יכולים.

אני מורידה שרשרת באורך פי שלושה מהעומק בו אנחנו נמצאים. כ 40 מטר. ואז אני מגלה שחבל המצוף שקשור לעוגן תפוס על ברווז בסירה, ובעצם מקובע לסירה. אני מביטה למטה ורואה את העוגן מתחת לסירה. וכל השרשרת בעצם מתחתינו, כלומר העוגן עצמו באוויר ולא על הקרקע. אין לי שום דרך לשחרר את חבל המצוף הקשור לעוגן ואני חותכת אותו. העוגן עכשיו כנראה על הקרקע, אי שם מתחת לסירה. השמש כבר הלכה, הלילה מגיח, ואנחנו מבינים שהכי נכון לנו זה להרים חזרה את שרשרת העוגן, למצוא מרינה קרובה, לחכות לבוקר, להבין מה הבעיה ומחר נצא שוב ונצליח.

אני מעדכנת את ניסוס ויליצקי ושניהם מחזקים את ההחלטה שלי כנכונה.

אנחנו יוצאים מהמפרץ לים הגדול. הרוח חזקה, הלילה שחור משחור. אין ולו טיפת ירח. יש עלטה שאופפת את השמים, גם כוכבים בקושי נראים. ואנחנו מפליגים לתוך החושך החשוך חשוך הזה תוך כדי הרמת שרשרת העוגן. כננת העוגן לא משתפת פעולה. והרמת העוגן איטית להחריד. הפיוז קופץ כל 2-3 חוליות ובעצם קצב הרמת העוגן הוא 10 מטר בשעה. במים יש כ 40 מטר. אני יושבת בקצה החרטום. כל כמה שניות "קפץ!" ערי מרים את הפיוז. דניס על ההגה. אנחנו עייפים, שפופים משהו, רק רצינו רגע לעגון במפרץ הקסום, לקום לשחיית בוקר מפנקת.

מצדינו ומלפנינו נישאים איים/הרים שבקושי נראים העטלה שולטת בכל. הפלגה לא קלה ליעד לא מוכר. אנחנו מפליגים מאד לאט, 1-2 קשר, כדי שהעוגן לא יפגע בתחתית הסירה. לא רואים כלום! חלק מהזמן אנחנו עומדים במקום, הרמת העוגן נמשכת. זה נצח אינסופי. עוד שעה עוברת והעוגן עדיין במים, הוא והשרשרת האינסופית.

אומנם כבר הפלגתי קודם בלילות, רק שהפעם הלילה הזה שחור יותר, מסביב עלטה, מבינים שלא נראה ולו טיפת ירח, אי אפשר להתקדם באמת כי העוגן נשרך מתחת לסירה וקצב ההרמה כל כך איטי שברור לנו שזה יקח עוד כמה שעות.

אני בחרטום. הסדק באומץ מתרחב לכדי שבר של ממש. חושבת לעצמי "לכי תגידי לדניס שחוזרים לארץ, קפצת מעל הפופיק, את לא באמת יודעת להפליג בעולם, אפילו עוגן את לא מצליחה להוריד, עזבי. שמי חרטום על ישראל". מביטה בים שלי ומנסה לקבל ממנו תשובות: אבל למה? למה? למה? הים שחור כמו הלילה. הוא לא אומר לי דבר, הוא רק רגוע, שקט, כמו מנסה לומר לי שהוא רגוע שלא הצלחתי לעגון. מה הוא יודע שאני לא. תוך כדי הרמה אינסופית, אני מבינה שלא אכלנו מהבוהרים, הפיוז קופץ ללא הרף כי הוא חם. ואולי יהיה נכון לתת לו להתקרר לגמרי.

אני עוזבת את עמדת העוגן. יורדת לסירה מכינה ארוחת ערב, מוציאה לדניס וערי את האוכל. לוקחת שקית במבה ובירה, וחוזרת לעמדת העוגן. הפיוז נח כחצי שעה, ואני חדורת אמונה שעכשיו זה ילך מהר יותר. האמונה אכן מוכיחה שעשיתי משהו נכון, וזה אכן הולך עכשיו מהר יותר. הפיוז קופץ עוד פעמיים-שלושה אבל תוך 20 דקות העוגן למעלה.

שלוש שעות! שלוש פאקינג שעות להרים עוגן. אני אופטימית הרי הבעיה היא רק בזרם גבוה, נחליף את הפיוז למשהו גבוה יותר וזה יעבוד.

מגיעים לאיזה מפרץ שעל פי המפה אמורה להיות בו איזו מרינה, ומגלים שזה בעצם יותר מועדון שייט פרטי. מנסים לקרוא בקשר למישהו. העטלה משתלטת גם על מכשיר הקשר והדממה בו מבשרת לנו את ההחלטה הבאה. חוזרים למרמריס. הכי טוב. שם נוכל לתקן את כננת העוגן. ולצאת שוב.

נותנים דרייב למנוע, מעלים סל"ד ויאללה תוך שעתיים נגיע למרמריס, אנחנו כבר מכירים את הדרך. אני נכנסת לשים ראש שעה ובזכות העובדה שדניס איתי על הסירה אפילו מצליחה ממש לישון 20 דקות. ערי מעיר אותי, אנחנו עוד מעט במרמריס.

אנחנו מבינים שמעבר לבעיה בכננת העוגן, יש גם בעיה במנוע. בליין של המנוע. ביישור של המנוע עם הציר של המדחף. הדפיקות הקלות שהיו קודם, הפכו לחזקות יותר. אי אפשר להעלות מעל 2000 סל"ד.

ואני מתפרקת בחושך. לאט. הרי הכנתי ממש את הסירה שנה לפני שיצאתי מהארץ. החלפתי מנוע לחדש, התקנתי כננת עוגן, דאגתי לאנאיס ושיפצרתי אותה כדי שאוכל להפליג איתה בעולם.

אבל שני הדברים החשובים לבטיחות: מנוע ועוגן לא משתפים איתי פעולה. אני רק רוצה להגיע כבר למרמריס. לשים רגע ראש ולהעלם. מחר יהיה טוב יותר. מחר נסדר הכל ונצא לאיזה מפרץ.

מגיעים למרמרמיס, עוגנים. ערי נזרק מיד לישון, דניס ואני הולכים להתקלח. בדרך מהמקלחת אני מחליטה לוותר. זהו. מחר אני חוזרת לארץ. האומץ עוזב אותי. נוזל ממני ומתרסק על הרציף. אני שולחת לניוט (זו שמחזיקה לי את היד בארץ, תודה ❤️) "אוףףףף. אני נשברת. אני חושבת לחזור לארץ. ☹️☹️" כמו אם אכתוב לה את זה, זה יהיה בסדר גם לעשות את זה.

הולכת ברציף, לילה שחור מולי, פה ושם אורות מהמפרץ וכל המילים השמחות באות מולי לכלותי. זה שכתב לי "מרשימה" זה שכתב "אלופה", זו שהחמיאה לי על אומץ ליבי, זו שכתבה לי "אני מתפעלת ממך" זה שאומר לי בסוף כל שיחה "אני אוהב אותך" וזה שמאמין בי בלי לומר מילות מחמאה. כולם ביחד כל הקולות, המילים, האימוגי'ם המחמאות, באות.ים מולי בערבוביה. מתנגשות בתחושת הכשלון שבי. מטלטלות את הוויתי, מתנפצות מול הבכי הנוהה בי, עולה במעלה גרוני, מלחלח את עיני, חונק אותי, בלילה שבו אין אפילו טיפת ירח.

אני מגיעה לסירה, הדמעות כבר שוטפות אותי, דניס ואני יושבים על בירה, מדברים. הנוכחות שלו טובה לי ומרגיעה אותי, ואני מתארת לו את ההרגשה שלי והוא אומר לי "ותכתבי גם זה שאמר שיש לך ביצים מאד גדולות!"

אני והביצים הגדולות נכנסות למיטה. אני שמה את הביצים הגדולות בצד, מבקשת מהן להניח לי. לתת לי להתפרק. בבוקר, מתוך הסדקים הגדולים באומץ יעלה בי האור.

בבוקר אנחנו מזמינים את השירות לליין של המנוע, המנוע באחריות, כבר עשינו לו טיפול, ועכשיו רק יסדרו לנו את הליין והמנוע יהיה בסדר. דניס ואני יוצאים לעיר, להביא

פיוז חדש, נתקין פיוז גדול יותר והכל יהיה בסדר.

אני מתייעצת עם יליצקי בכל צעד ושעל, הוא מכיר מצוין את אנאיס ואת המערכות בסירה, יליצקי כהרגלו עוזר לי בסבלנות, מסביר לי ויחד עם ההבנה והנוכחות של דניס אני רגועה.

החבר'ה של המנוע, מפרקים את החלק המחבר בין המנוע לציר, ואומרים שמחר יבואו להתקין אותו חזרה. אנחנו חוזרים מהחום בחוץ מגיעים חזרה לסירה גמורים לגמרי, נכנסים למזגן ונשפכים עד הערב.

אני קמה וחייבת ים. יותר מדי זמן אני בלי להרגיש את הים. יוצאת לשחות בשקיעה.

שוחה לתוך השקיעה ומבקשת תשובות מהים "אבל למה? למה? למה?" הים מסביר לי שהוא לא יכל לתת לי לעגון במפרץ הקסום כשיש בעיה בכננת. הים גם מסביר לי שצריך לסדר את הבעיה במנוע ולכן הוא התעקש איתי שאחזור למרינת מבטחים.

יוצאת מהשחיה למקלחת ובדרך חזרה לרציף פוגשת פיסת ירח. מחייכת.

למחרת בבוקר, כבר יום שלישי ואנחנו רק רצינו לצאת לבודרום ביום ראשון, לעגון במפרצים שבדרך. החבר'ה של המנוע מגיעים עם החלק ומנסים לסדר שוב את הליין, אנחנו מתקינים את הפיוז החדש לכננת העוגן. אופטימיים ניגשים להוריד עוגן במרינה, העוגן יורד יפה, ועולה לא יפה. 2 דקות ונתקע! הפיוז שוב קפץ.

עוד מפח נפש בא אל קירבי. בודקים את הזרם, ומבינים שהזרם כל כך גבוה שברור כי יש בעיה בכננת עצמה. כנראה במנוע של הכננת. נזכרת כמה ביקשתי ממתקין

הכננת, לבדוק אותה, חפרתי לו שמשהו לא בסדר שהיא לא נראית טוב. שזה לא יכול להיות שהיא תגיע למצב הזה אחרי שנה של התקנה. התשובות שקיבלתי לא הניחו את דעתי. בדקתי הורדת והרמת עוגן עם יליצקי לפני היציאה מהארץ ונראה היה שהכל עובד טוב. הליין של המנוע גם מתגלה כבעייתי, ובעצם אולי צריך להוציא את הסירה מהמים בכדי לתקן את זה.

אני פונה לעלי דוגן שהוא הכולבוניק שיש לו את האנשים שיודעים לסדר הכל בסירה. תוך 10 דקות מגיעים המומחים ומסבירים שיש בעיה בכננת העוגן, צריך לפרק, לבדוק, לשפץ. אחרי כמה שעות עלי שולח לי את תמונות הזוועה של מנוע הכננת.

שלישי בערב, העומס הרגשי שלי כל כך גבוה, צריכה לקבל החלטות, רוצה רק לצאת לים, לעגון במפרץ חמוד, לקום בבוקר לקפוץ למים, לשחות. הסדק באומץ עדיין איתי. המחשבה שהאמנתי שהכנתי טוב את הסירה לפני שיצאתי מהארץ, ובכל זאת מתברר לי ששני דברים שחשובים לשמור על חיי תקולים, מזעזעת אותי.

מחליטים לצאת קצת לעיר בערב. יושבים במסעדה נחמדה ואני מתפעלת ממחזיק המפיות ומבקשת מהמלצר שאני רוצה אחד כזה לסירה. רגע לפני שאנחנו יוצאים הוא מביא לי אותו ומסמן לי להכניס מהר לתיק. חמוד כזה!

בוקר יום רביעי מרים את ראשו ומספר לי כי דניס חייב לחזור לארץ. עלי מספר לי שהם יגיעו להתקין את העוגן המשופץ רק אחר הצהריים. אני מתיישבת לכתוב. הכתיבה מעלה בי שוב את הכמיהה הפשוטה "רק להתעורר בבוקר לשחייה במפרץ קסום"

לאן אמשיך מכאן? האם אחזור לארץ? האם אמשיך לבודרום?

בינתיים בארץ הסרט שאני משחקת בו "סינמה סבאיא" צובר תאוצה, רחובות תל אביב מלאים בפרסום של הסרט, עוד ועוד כתבות מתפרסמות ויש באזזז גדול סביב הסרט, שהוא גם מועמד לסרט הטוב ביותר בפרסי אופיר. ואני רוצה להיות עכשיו בכל ההתרחשות הזו. התרגשות גדולה שם ואני כאן ממפח נפש אחד למישנהו.

והים? הוא שומר עלי. שומר שלא אפליג כשהסירה לא בטוחה. מלמד אותי כל יום משהו חדש.

עוד מעט אלך לשחות, אתן לו אותי, אתמסר אליו שיעשה בי כרצונו, ישית עלי רוגע, יחבק וילטף את מהותי. מחר אחליט לאן מועדות פני. מחר ישאני גל, אל יודע אנה.

תודה שקראת (:

תודה מיוחדת לדניס מפה ויליצקי וניסוס משם.

לפוסט הבא לפוסט הקודם