שלישי פעמיים כי יהיה טוב, שיחררנו חבלים ב11:30 ויצאנו מפינקה לעבר לימסול. יוביוב, יאצ'ק ואני. התחזית סיפרה לנו שיהיו רוחות גביות שיעלו במשך היום. הרוח הערה כבר פה, אני סומכת על הים שהקריא לרוח את התחזית שלא תשתולל יתר על המידה, ותשאר גבית, כמו שהבטיח לי ניסוס (:
הים מצידו מכבד אותנו בגלי גיבוע גבוהים (גלים הנוצרים מסערה רחוקה), שפוגשים את אנאיס בפינת הירכתים. קצת בדופן, קצת מאחור. ניכרת התרגשות בסירה, מפליגים למרינת הבית עם הבית על הים.
במזרח עוד רואים את הרי טורקיה, מלפנינו ים פתוח. וסוואל גבוה שמצריך שליטה טובה בסירה. אני נותנת ליוביוב הגה, סומכת עליה שהיא תנווט את הסירה בצורה מושלמת. פותחים חלוץ, ואני מתפנה ל"מסר בבקבוק" שהרי אוטוטו אנחנו עוזבים את טורקיה.
הפעם מחליטה לשדרג מכניסה מסר של ממש. משהו שיזכיר לי את הלך הרוח שלי באותו מקום, אם אי פעם ימצא.
נפרדים מטורקיה לשלום, מורידים את דגל טורקיה, לפנינו כ 30 שעות הפלגה, גל הגיבוע הופך לגבוה יותר ויותר, הרוח עולה מאחורינו. אנחנו מנווטים את הסירה, כל אחד.ת בתורו.ה.
יצ'אק בן ה 28 מספר לנו איך הוא יתעשר עד גיל 30, יוביוב ואני מקשיבות בתשומת לב רבה, אח"כ נחייך את החיוך הזה ששמור רק לשתינו שאומר הרבה. מהר מאד הוא מגלה כישרון חשוב. אחד הדברים שהעיקו עלינו ממש בטורקיה הם זבובים עוקצים. הם פולשים לסירה ללא רחם, ומבצעים לינץ ממוקד ברגליים. הם נראים זבובים חמודים והם עוקצים בתאוות בשרים! כשרונו של יאצ'ק לבצע רצח עם הציל אותנו, והוא ניטרל אותם אחד אחד במסירות רבה.
לקראת אחר הצהריים, אנחנו כבר בלב ים, לא רואים יבשה. פה ושם חולפת רחוק מאיתנו ספינת מסע. הרוח חזקה מאחורינו, הים דוחף קדימה ואנחנו רוכבות על הגלים. מדי פעם מגיע גל ממש גבוה שמטה את כל הסירה הצידה, כמו הים מזכיר לנו לא להיכנס לשאננות. השמש יורדת ואני מקווה שהרוח והגל ירדו מעט איתה, אבל הם ממשיכים בשלהם.
מפנקים את עצמינו בארוחת ערב. בקבוק יין נפתח, טעמו חמוץ להחריד, תוכנו נשפך לים, ובקבוק אחר נפתח. יוביוב ואני מתמסרות לו.
לילה שחור יורד על הים, הגלים עדיין גבוהים, הרוח נחלשת מעט, עלטה מסביב, אין ולו טיפה אור. חושך מוחלט. איפשהו באמצע הלילה יעלה ירח.
לפתע אני מבחינה באורות מוזרים באמצע השמים "יש כוכב נופל שלא נופל" אני אומרת להם, שלושתנו מביטים במראה המוזר המהפנט. שתי שורות מקבילות של אורות מקווקים, נעות יחד באמצע השמים, אנחנו עוקבים אחר האורות שנעלמים לפתע באחת!
שלושתנו בשוק! מה ראינו עכשיו?
יוביוב ויאצ'ק מייחלים לכך שראינו חייזרים, אני עם ההיגיון המדעי שלי אומרת שאולי מדובר בתחנת החלל או בלווינים, יאצ'ק עונה לי בביטול שאין מצב שאלו לווינים. אבל אני יודעת שזה לבטח לא חייזרים. אז מה בעצם ראינו?
נפרדנו מהחייזרים לשלום, שלחנו את יאצ'ק לישון, ונשארנו יוביוב, היין ואני לשיחה מרתקת אל תוך הלילה. גלי הגיבוע והרוח נחלשו בהדרגה, אנאיס חותכת את המים ברכות, ואנחנו נותנות ביטוי מלא לקשר העמוק והייחודי שלנו. דודה ואחיינית.
לפנות בוקר אנחנו משחררים את החכה שדניס נתן מתנה לאנאיס, שעת חילופי המשמרות, הדגים מתעוררים רעבים, ואחד מהם, כנראה אחרי ליל פורענות, נתפס בחכה. אלבקור (סוג של טונה). יההה יש לנו ארוח"צ.
אני משחזרת בראש את כל מה שלמדתי מצוּדק על דיג, קושרת את הדג לסירה מהזנב, נותנת לו קצת להישטף במים. רק סיימתי לקשור את הדג, יאצ'ק שואל אותי "נו? מתי נאכל אותו?" אני מביטה בו קצת בשוק, שבע בבוקר, בוא ניתן ליום לעלות קצת. יאצ'ק לא רגוע, הוא רוצה לאכול את הדג, לא יכול לדחות את הסיפוק וכל כמה דקות שואל אותי מתי זה יקרה. לי קצת קשה להבין את זה, זה אפילו קצת מעצבן אותי, ויחד עם זאת אני אומרת לעצמי, לא כולם כמוני, הוא באטרף על הדג, יאללה שיעשה בו כרצונו, ומצהירה בפניו שהדג שלו מתנה מהים. יאצ'ק מפלט אותו, צורב אותו על המחבת ומכין סלטונה שהוא ויוביוב אוכלים בהנאה. אני עוד מעבדת את היין של הלילה.
רגע לפני שנתפס הדג התגלה לעינינו האי קפריסין במלוא הדרו. מכוונים חרטום על הפינה של פאפוס, נעבור את הפינה, נסתובב והופ נגיע ללימסול - עוד מעט. תיכף. הרוח והים כבר רגועים לגמרי, אנחנו נכנסים לשטיל (אין רוח) מפליגים בכוח המנוע בלבד.
מתקדמים בקצב יפה אבל לא מספיק מהר.
האי נפרש לפנינו, יוביוב בתחושה שהנה כבר מגיעים, ואני יודעת שאנחנו נפליג כללל היום עד שנגיע ליעד. זה מאד מתסכל, רואים את האי במרחק נגיעה ובכל זאת יום הפלגה שלם להגיע למחוז חפצינו. יוביוב מתלוננת שהיא "כבר רואה את האיייי הזה יותר
מדי זמן ולא מגיעים לשומקום!!!" אותי זה בעיקר מצחיק, ככה זה כשאת פעם ראשונה חוצה ים.
בצהריים אנחנו סוף סוף עוקפים את פאפוס, רק נגיע לקצה ההוא ונכנס ללימסול, אני אומרת ליובוב שכבר יודעת שה"רק הזה" יקח עוד חצי יום. אני נזכרת ברגעים בהם יצאנו מקפריסין, ועלינו על הריף. מריצה בראש את רגע האימה ביני לבין ג'ק בו הוא אומר לי "עוד מעט נשמע פחחחחח" ואז שמענו בום! כשהקיל נכנס בריף. נזהרת לא לעשות שוב את אותה טעות, אני בזום אין על המפה, עוקפת את הריף, מפליגה בזהירות.
מתקשרת למרינת הבית בישראל לגלות שאני יכולה להיכנס למדינה במחיר שפוי רק עד השעה 13:00 (ביום שישי), לאחר מכן אין ביקורת גבולות ונצטרך לשלם הרבה כסף. כיוון שצריך לתדלק את אנאיס, כדי שיהיה לנו מספיק סולר עד מרינת הבית, אנחנו חייבים להכנס ללימסול. נכנס, נתדלק, נאכל משהו מפנק ונצא לפנות בוקר. כך שנספיק להגיע בזמן.
והנה זה בא! נכנסים ללימסול, השמש מרביצה מופע שקיעה מרהיב בשלל צבעים. אני שולחת את יוביוב לחרטום, שתזהיר
אותי מפני כלובי דגים או כל דבר צף על המים, אני סומכת עליה שתכין גם חבלי קשירה. לעברינו יוצא נווט שמכניס אותנו למרינה ומספר לנו שתחנת הדלק תפתח רק ב 08:30 בבוקר, שעה מאוחרת למדי לצאת לארץ. אני מחשבת את ממוני לאחור.
אנאיס מתקרבת לרציף ומישהו צועק ליוביוב ויאצ'ק בעברית: לפה! לפה! יוביוב בטוחה שהיא הוזה. מהר מאד אנחנו פוגשות את נדב. סוף סוף הוא ואני זוכים להכיר פנים אל פנים.
נדב מספר לנו על תחנת דלק קרובה, יוביוב ויאצ'ק מתקתקים תדלוק, אני מתקתקת כניסה ויציאה מקפריסין מול הרשויות, ולאחר כשעה וחצי אנחנו אחרי מקלחת מפנקת, שמים פעמינו לשחיתות ראויה. מתפנקים על המבורגר איכותי ובירה.
חוזרים לסירה גמורים, אני מבטיחה להם שנצא ב 4 לפנות בוקר, כדי להגיע בזמן.
בחמש וחצי, אני משחררת חרש חבלים, מניעה מנוע, ויוצאת ללג האחרון למרינת הבית עם הבית על הים. את פני מקבל ים חשוך עם רבע ירח, אני מכירה טוב את נתיב ההפלגה הזה, מלימסול לעבר ישראל, ובכל זאת לא עושה לעצמי הנחות, מביטה במפה ומוודאה לאשורו שאכן לפניי ים פתוח. משהו בי מתרגש. ביום ראשון יתקיים טקס פרסי אופיר, סינמה סבאיא הסרט בו אני משחקת, הוא מועמד מוביל לזכייה, הים כבר סיפר לי שחשוב שאהיה נוכחת בטקס והוביל אותי חזרה לארץ. אני מקדישה את ההפלגה לתפילות עומק לנפטון שנזכה! מגיע לנו. מתפללת גם בשביל הבמאית שלנו וגם עבור ג'ואנה.
הים נינוח, שקט, גם הרוח נחה. הפלוטר (הוויז של הים), מספר לנו שנגיע ארצה בבוקר. יוביוב ויאצ'ק מתעוררים בזריחה. אני מכינה את המסר בבקבוק, משקיעה בו עוד תובנה, משליכה ברוב טקס את הבקבוק לים ומתמסרת להנאה מהים שלי.
שוב זורקים חכה למים, מקווים להביא דג לאבא של יוביוב, הפעם הדגים לא עשו משתה בלילה ואף לא אחד מהם נתפס בחכה. היום עובר בניחותא. כמו הים אומר לי, חווית מספיק, את בסוף חודש הטירונות, עכשיו זמן איכות שלנו.
אני מתיישבת על כסא המלכה (בקצה החרטום), מדברת עם הים שלי, מבקשת ממנו שידע לתת בי את הכוח להטמיע את מהות מילותיו מפטהייה "אין חיים אחרים". שהרי ההבנה לא משנה את מהות הדברים. דמותו מחייכת אלי בין הגלים, מתחנפת, מבקשת את האהבה. אותה אהבה המצטנפת בפינה מבויישת, מחוייכת. מתערטלת בענווה. משתהה לרגע. לכאורה דועכת. שולחת מבטים לשדות זרים. ותמיד תחזור לחיקנו איתנה. אני מחייכת אליו חזרה, תוהה איך אפגוש בו. "החיים מרתקים ומעניינים בכדי להתקע בפינות." מזכיר לי הים.
עוד שקיעה בלב ים מפנה את אור היום ומביאה לילה רגוע. אני מעבירה את רובו עם יוביוב. שתינו בתחושה של אי מיצוי. יודעות שעוד נטייל יחד ולחוד בעולם. אני עם אנאיס והיא בחירות של אחרי צבא.
באמצע הלילה נכנסים למים הטריטוריאלים של ישראל, אני מנסה ליצור קשר עם חיל הים, הם לא עונים, מוודאה מול ביקורת גבולות חיפה ששומעים אותי בקשר, מקבלת אישור, וחיל הים לא עונים.
באוראשון מגיעה אלינו ספינת חיל הים עם קצין עצבני שיורה בקשר פקודות להזדהות. אני עונה לו בניחותא. הוא עצבני, לא דיווחתם כניסה לארץ! אני מציינת שלא ניתן היה לדווח, מוסרת לו את כל הפרטים, הקצין לאט לאט מתרכך. אולי אני עושה משהו טוב.
עוד כמה שעות ומרינת הבית כבר נראית באופק. זה מרגש! חודש ימים שהרגישו כמו שנה, ועוד מעט אקשור את אנאיס במקומה השמור. עוברים ביקורת גבולות, נקשרים, מנקים ומסדרים את אנאיס. חודש ימים על הים. חמישה ימים מלאים מפטהייה עד לכאן, ביניהם שני לילות, כ -70 שעות ים, מאז עזבנו את פטהייה. הרבה זמן ים. יוביוב ויאצ'ק נוסעים הביתה. ואני? אני רוצה הימה! קבעתי כבר את ההפלגה למחר עם הצוות התחרותי של אנאיס.
ביום ראשון בטקס פרסי אופיר "סינמה סבאיא", הסרט בו אני משחקת, זוכה בפרס הסרט הטוב ביותר ובעוד 4 פרסים! עכשיו שולחים אותנו למועמדות לאוסקר! מטורף! ואם עוד לא ראיתםן, תעשו לכםן משהו טוב ולכו לראות ((((:
בהתרגשות שיא מודה לים שלי ששלח אותי חזרה ארצה. הים יודע, הים תמיד יודע.
תודה שקראת (:
בפוסט הבא אספר לכםן על החיים בסרט קולנוע. יש למה לחכות (:
כתיבה נהדרת, חיה ומרגשת. תודה.