יש חיים אחד

מוצ"ש הגיע. אני מוכנה. מחר יוביוב באה! התיישבתי בקוקפיט, על ועם הים שלי. "בחיים אחרים" שמעתי את קולו של הבלתי מושג. זו שנפשו כמהה אלי במחשכי הוויתו. מתוך החיוך עלתה בי עצבות גדולה, "מתי ואיפה זה החיים האחרים האלה?" שאלתי את הים. אדוותיו השקטות נתנו לי את התשובה שביקשתי לא לדעת "אין באמת חיים אחרים, יש חיים אחד, כאן ועכשיו".

העצב הזדחל אל הוויתי, ואני פיניתי לו מקום. התחככתי בו, התפלשתי בו, התמסרתי לו. נתתי לו את כל הווייתי, הרשתי לו לעשות בי כרצונו. הים נתן לי את המרחב, מליחות דמעותי נשזרו במליחותו. העצב עשה בי שמות עד תום. לאחר שמיצה את מהותו החל להתפוגג. שחר הפציע ומתוך קרעי נשמתי עלה החיוך. "אין חיים אחרים יש חיים אחד, כאן ועכשיו" שמעתי שוב את לחישת הים. שבוע חדש בא והביא איתו את עול ההתפכחות, זה המניע אותי לפעולה. זה הגורם לי לעשות שינוי, החיים לימדו אותי ללכת מהמקומות בהם לא טוב לי, לשחרר אחיזה מא.נשים. להפליג.

לאורך היום ניקיתי, סדרתי, תדלקתי, הכנתי את אנאיס למסע הביתה. ואז גיליתי את הקרע במפרש הראשי. מבינה שחשוב לתפור אותו החלטתי להתעלם ממנו. מחר, מחר בבוקר. הים יהיה שקט, נפליג על מנוע ואני אתפור תוך כדי הפלגה. סיפרתי לעצמי.

אחר הצהריים יוביוב באה! איתה הגיע גם סקאזל. שש בבוקר יום שני הנעתי מנוע, שחררנו חבלים, נפרדנו מפטהייה היפייפיה. לפנינו חמישה ימי הפלגה מלאים. עד שנגיע לארץ הקודש. עוד מעט נגיע לים הפתוח ואני אתפור את המפרש, בינתיים קיבלתי הנחיות מיליצקי איך נכון לעשות זאת.

ביציאה מפטהייה חיכה לנו סוואל מטורף. גלי גיבוע (אלה הנוצרים מסערה רחוקה), גלים בגובה של מטר שהלכו וגבהו והגיעו מדופן הסירה. רוח לא הייתה ונאלצנו להפליג על מנוע, הגלים טלטלו את אנאיס, וההפלגה הייתה לא נעימה. החלטתי לקיים את הבטחתי לעצמי וניגשתי למלאכת תפירת המפרש, מהר מאד הבנתי שאי אפשר ככה לבצע עבודות בסירה. הטלטול היה חזק מדי. החלטנו לעצור באחד המפרצים בדרך, מקסימום נגיע ליעד אי שם אחרי השקיעה. סקאזל מצא במפה את המפרץ המבטיח - קלקאן והחלטנו להכנס לשם.

ביצענו עגינה מהירה ופשוטה. יוביוב קפצה על הדינגי והצהירה: "אני רוצה להפליג לקצה המרוחק."

ניסיון ראשון והדינגי מונעת. ונכבית. ניסיון נוסף והדינגי מונעת בקלות. ונכבית. אני מביטה אליה, היא כבר רחוקה ממש מאנאיס "יש מצב שצריך לתדלק", אני צועקת ליוביוב. שתינו קופצות למים ובשחיה מאתגרת גוררות את הדינגי חזרה לאנאיס. מזל שאנחנו בכושר. מתדלקות. ניסיון נוסף - הדינגי מונעת, לא נכבית. ולא מפליגה לשומקום. יוביוב נותנת גז, אבל הדינגי נשארת במקום.

סקאזל מסביר לה שאמור להיות איזה כפתור שמשמש להילוכים. אני שעד כה כלל לא הפלגתי בדינגי, סומכת על החוש הטכני המפותח שלה (בכל זאת אנחנו חולקות גנים), זה קצת מתסכל, עד היא מוצאת את הכפתור שהוא בעצם ההילוך, אותו כפתור שעד כה התייחסנו אליו כאל צ'וק. תוך שניות היא נעלמת לעומק המפרץ המרהיב. (שהיא צילמה).

סקאזל ואני מתדיינים ביננו על המשך הדרך. אני רוצה להגיע לפינקה. הוא רוצה לעצור בקאש. אני מבינה שההפלגה לפינקה תארך זמן רב ונגיע רק בלילה, ואני רואה גם את העתיד לבוא. עדיף לצאת מפינקה כדי שההפלגה ללימסול לא תהיה ארוכה מדי. סקאזל מעדיף לעצור בקאש, פחות רואה את הנולד. אני מזכירה לעצמי בלב, שאני הסקיפרית, בסוף אני מחליטה, מסיימת את ההתדיינות ב"נגיע לאזור קאש ונחליט".

יוביוב חוזרת נפעמת כל כך, ואני שמחה שהצלחתי לתת לה את החוויה הזו גם אם בזעיר אנפין. אני מבינה מה שידעתי כל הזמן. יוביוב היא פרטנרית מצוינת להפליג איתה. היא מפליגה איתי מגיל 11, היא מכירה טוב

מאד את אנאיס, יש לה ביטחון, היא מבינה ים ומצבי ים בשניות - גם אם היא לא סקיפרית, ומעולם לא חצתה ים, יש לה כישורים ויכולות של ימאית (גנים, כבר אמרתי?)

מתקפלים מהמפרץ וממשיכים מזרחה. הסוואל הגבוה עדיין מלווה אותנו, רק שעכשיו הוא בא מפינת הירכתיים, לא ממש מהדופן, מה שמקל על תמרון הסירה. אני רואה את קאש לפני, מבינה שנעגון בה סביב השעה 17:00, חושבת על כך שלפני עוד כשעתיים של אור ואני מכירה כבר את המרינה של פינקה, אין בעיה שאגיע אליה בחושך. מתחשבת גם ביאצ'ק שאמור לחבור אלינו, יהיה לו יותר קרוב להגיע לפינקה משדה התעופה באנטליה. כל השיקולים האלה מביאים אותי לידי החלטה סופית להמשיך לפינקה. סקאזל לא מרוצה מההחלטה, הוא מציין בפני שזה יום ארוך של הפלגה, בתוכי אני תוהה איך הוא ימשיך איתי עד ישראל שהרי יש לנו שני לילות לעבור בים וההפלגות תהיינה יותר ארוכות.

הרוח עולה ותוואי הדרך הופך למאתגר. מאד מאתגר. מצד אחד קאש. מצד שני קסטלוריזו (אי יווני מרשים ביופיו), לפני, מצדדי, מאחורי נישאים הרים. גבוהים, קטנים, גדולים, בין קאש לקסטלו. הרוח גבית חזקה ממש. אני מפעילה מנוע ומשאירה אותו בניוטרל לחירום בלבד, ומפליגה בכוח החלוץ בלבד. אנאיס המלכה מפליגה 7-8 קשר רק על חלוץ. מדי פעם בא גל שמטיס אותה לרגע והיא עולה ל8.8 קשר, מטורף!

אני אוחזת בהגה בביטחון ואימה בו זמנית, טעות הכי קטנה ואני יכולה למצוא את אנאיס נמרחת על אחד האיים שצצים מעומק הים. הרוח חזקה ולא יציבה, מדי פעם היא עולה ומושכת אליה את הסירה (מעלה את הסירה לרוח), אנאיס נזרקת לכיוון הרוח ואני מורידה אותה בכוח חזרה למסלולה. שומעת את יליצקי "אם את נלחמת ברוח זה הזמן לצמצם מפרשים". אני מבינה שאני לא נלחמת ברוח, רק מדי פעם בשל תוואי הדרך (בקצה של אי) הרוח מרביצה. אנאיס מחליקה יפה עם הרוח והגלים, אני מזכירה לעצמי שהמנוע דולק, אם חלילה אאבד שליטה יש לי מנוע מוכן. החלוץ מסתיר לי את חצי הדרך ואני מבקשת מסקאזל שישים לב טוב מה קורה מתחת לחלוץ, בשטח המת שאני לא יכולה לראות. "אתה העיניים שלי כרגע" אני מחדדת. מודעת היטב למצב. טעות קטנה יכולה להפוך לבעיה גדולה. ובכל זאת, מאתגרת את עצמי, סומכת על הידע שלי, על ההכרות שלי עם אנאיס, וכמובן שמה מבטחי בים.

סקאזל מבקש ממני הגה ואני לא משחררת. זו הסירה היחידה שיש לי "במצב כזה אני לא נותנת הגה לאף אחד." אני עונה לו. בטח לא למישהו שאין לי מושג איך הוא מחזיק הגה במצבים כאלה. אני מוסיפה בלב. סקאזל לא אוהב את התשובה שלי, ונכנס לישון. יוביוב ואני נשארות לבד בקוקפיט, היא מכוונת אותי, להזהר, לשים לב, ויחד אנחנו מחליטות מאיזה צד של האי לעבור אותו. שוב אני מתוודאה ליכולת שלה להבין את המרחב הימי.

שעתיים של הפלגה במבוך האיים הזה, מאתגר, מפחיד, מרומם את נפשי.

כמויות של אדרנלין בנימי מוחי מעלים בי תחושת חיבור עמוקה עם הים. שנינו נעים בהרמוניה מושלמת. אנחנו עוברים את החלק המסוכן ומגיעים לים הפתוח, השמש מתחילה להעלם, הרוח עדיין חזקה.

סקאזל מתעורר לגלות שעברנו את אימת הסלעים/איים ויצאנו לים הפתוח.

אני יוצרת קשר עם סאמט, הסוכן בפינקה לענייני כניסה ויציאה מטורקיה: "אני מגיעה הלילה למרינה ואני רוצה לצאת מחר בבוקר" "אין בעיה כשאת מגיעה יעזרו לך להקשר, אבל את לא יכולה לצאת מחר, מתפתחת סערה, אולי תוכלי לצאת אחר הצהריים." חורץ סאמט.

סאמט מדגיש כי "יש עוד שלושה חבר'ה שגם רוצים לצאת אבל הם יחכו כי, אי אפשר להפליג מחר!" אבן ריחיים מתיישבת על צווארי. סקאזל מודיע לי שאם לא נצא על הבוקר הוא לא יצטרף אלינו. למרות שהוא רצה להכנס לקאש ו"מקסימום נגיע בשבת". אני מותחת את העורף, מביטה בים, משילה אליו את אבן הרייחים, שמה בו מבטחיי ושועטת עם אנאיס לעבר פינקה.

לילה, מגיעים לפינקה אני מעירה את יוביוב לידי בקוקפיט, סקאזל מתעורר ויוצא מהקבינה, מגיע הפיילוט של המרינה ועוזר לנו להקשר. שוב אני נקשרת ברוורס, שוב בין שתי סירות צפופות, כבר יש לי מיומנות.

אני בודקת תחזית ומבינה שאכן מתפתחת סערה. בכיוון ההפוך אליו אנחנו אמורים להפליג, הסערה מתחילה ממש בקאש, אני שמחה שבחרתי להמשיך לפינקה. יצ'אק מגיע באמצע הלילה, אני מעדכנת אותו שבבוקר צריך לבדוק תחזית ולקבל החלטה מה עושים.

הבוקר מגיע, סקאזל מודיע שהוא לא ממשיך איתנו, אני מבינה שהוא פשוט לא רוצה להיות בסירה ומוצא אמתלה נאותה, ואף מציינת בפניו שלדעתי "זו לא ימאות טובה". יצ'אק עושה מאמצים לשכנע את סקאזל להישאר איתנו, אני כבר שיחררתי, הכל בסדר. אנאיס יודעת להפליג עם שלושה א.נשים. יוביוב איתי, הכל בסדר. יוביוב איתי (:

אני נזכרת שרגע! לא תפרתי את המפרש! יאצ'ק מציין שהוא יודע את המלאכה, תופר את המפרש, יליצקי מאשר שזה יחזיק עד שנגיע לארץ.

שוב אני בודקת תחזית, מתייעצת עם אשף התחזיות עמית הרי מסיילור, ועם ניסוס. ניסוס מאשר את שאני מבינה. תהיה לנו רוח חזקה בדרך לישראל - גבית! גבית זה מצוין להפלגה.

סאמט מסדר לנו את מסמכי היציאה. השעה כבר 11:30, אני מדברת בנייד עם ניסוס שצועק עלי: "עוד לא יצאת? תצאי! עוד מעט כבר לא תוכלי לצאת!!!" ניסוס צועק עלי זה סימן טוב - תמיד (:

גם עמית מאשר את שאני כבר מבינה ונוסך בי עוד ביטחון שאני עושה משהו נכון. אני מדרבנת את יצ'אק ויוביוב - משחררים חבלים, הרוח במרינה כבר ערה למדי, ובמגמת עליה. אנחנו יוצאים מפינקה לכיוון ישראל. הגבית החזקה דוחפת אותנו קדימה, מעלה גלים, ועולה ועולה.

אינשא-נפטון תוך ארבעה ימים נגיע לארץ המובטחת.

יוביוב!!!! (((:

תודה שקראת (:

לפוסט הבא לפוסט הקודם