הרגע בו הבנתי - הים הוא חבר.

רבים תוהים מה מקור הקשר שלי לים. מעבר למה שהאגדה מספרת, סיפור קצר שישפוך קצת אור על מהות הים בחיי.

בתל אביב החיים מתחילים מוקדם, מאד מוקדם, בדרום תל אביב, שם גדלתי, החיים מתחילים עוד יותר מוקדם. מגיל 12 לערך, בתקופה בה חברותיי עסקו בבנים, הייתי בורחת אחרי בבה"ס לחוף בוגרשוב. לבד, אני וחופש אינסופי שקינן בי תמיד לבוא לידי ביטוי.

מבלה את שעות אחר הצהרים בחוף הים. הכרתי המון אנשים, וחוויתי הרבה דברים. "רק במזל" לא נאנסתי, בותרתי, או נחטפתי ע"י נוטפי זימה - הים שמר עלי.

התחלתי לעשן בגיל 12. באחד הימים, בעודי מעשנת סיגריה על המזח, לאחר ריב מאד גדול של הורי שהשאיר אותי מבועתת מהמחשבה שאולי הם יפרדו, הבטתי בים וביקשתי אותו בתחנונים שהכל יסתדר בבית. גדלתי בבית עם אמא פעלתנית שדאגה לכל גחמותינו, ואבא חכם, שנון, בעל חוש הומור מבריק. ריבים לא היו מנת חלקם של הורי.

בעודי מעשנת את הסיגריה נדרתי נדר "אם הכל יסתדר בבית ויחזור על מקומו בשלום אפסיק לעשן לפחות שנה." חזרתי הביתה, לגלות שהורי השלימו.

שמחתי הייתה ללא קץ. למחרת חזרתי לים, כולי הודיה והתפעמות שהוא קיבל את בקשתי וזרקתי את חפיסת הסיגריות מבלי לעשן ולו סיגריה אחת.

עברה שנה, קיימתי את נדרי. וביום השנה, בדרך מתחנת האוטובוס לחוף הים, קניתי חפיסת סיגריות במלוא ההוד וההדר. התיישבתי על אותה אבן במזח, הדלקתי סיגריה ונהנתי מכל שאיפה ונשיפה. הזמן עבר והגיע הזמן לחזור לפני שיחשיך. פשפתי בתיק ונחרדתי לגלות שאין לי יותר ניקובים בכרטיסיה! ואין לי כסף נסיעות לחזור הביתה, חיפשתי בכיסים, שוב בתיק ובכל מקום אפשרי וכסף - אָין. השמש התחילה את איומה להעלם. לבד בחוף הים. יודעת כי הדרך הביתה ברגל תארך כשעה וחצי. מה שיגרום לכך שאתהלך ברחובות תל אביב לבד בחושך. ידעתי שהורי ידאגו מאד אם אאחר כל כך לחזור. יותר מכל חששתי כי הם עלולים לגלות את סודי שאני לא מבלה עם חברות אלא בורחת לחוף הים. נעמדתי על החוף, מביטה בים. אבודה. ילדה בת 13, לבד, בחוף הים, אין לי כסף לחזור הביתה. דמעות נקוות בעיני ואני מביטה בים כשפחד מתחיל לקנן בי ושואלת אותו בקול - "מה אני אעשה?" מביטה בו ואומרת לו "אני לא יודעת מה לעשות", כל אימת העולם מתנקזת בתוכי.

אני מביטה לתוך הגלים, לאופק, לשמש שיורדת אט אט, מורידה מבטי בתבוסה, משלימה עם מר גורלי. במבט מושפל מביטה על הים הנושק לחול, והנה מגיע גל עדין כזה, איטי, רגוע הנושא בחובו שטר כסף (שווה ערך כיום ל 20 ש"ח).

הים נותן לי כסף לחזור הביתה!!!

המומה לחלוטין. אוספת את השטר, קופצת ושמחה! ילדה בת 13 שעד לפני שניות אפפה אותה אימה נצלה מרוע גזרה. בהתרגשות מטורפת אומרת לו "תודה, תודה, תודה" מקפצת ורוקדת ויודעת - הים, שומר עלי :)

צועדת בשמחה לאורך החוף בואך העליה לרחוב אלנבי שם יש לי אוטובוס לחזור הביתה. הכסף שהים נתן לי הספיק לי למשש עוד פנטזיה. גלידה! אמריקאית! ההיא שהייתה על הפינה באלנבי עם קצפת!!! "באמצע שנות ה-60' הופיע חידוש נוסף, כשקיוסק קטן ברחוב אלנבי בתל אביב, סמוך לכיכר מוגרבי, החל למכור גלידה בכוסות פלסטיק גבוהות, שהכילו רסק אגוזים ופירות בתחתית וקצפת מעל לגלידה, כנראה גרסה ישראלית ל-Sundae האמריקאי המסורתי."

אז ניטעה בי ההבנה שהים הוא חבר. קיבלתי ממנו כל כך הרבה חוויות, תובנות, ואינסוף אהבה 🐬💙🌊

תודה שקראת (:

הפוסט הבא