הפלגה ראשונה עם אנאיס ללימסול - קפריסין

הצוות: נ. הפרוייקטיונר, י. המדען, א. המרצה ואני הסקפרית.

עזבנו את תל אביב אופטימיים ומלאי התרגשות בחמישי בבוקר. הייתה רוח קלילה ואנחנו התפללנו שתעלה ותבוא. והיא אכן באה בעוצמה הולכת וגוברת ישירות מלימסול. מה שהוביל להחלטה להפליג בגאלסים (הפלגה בזיגזג, כל כשעה משנים כיוון כי אי אפשר להפליג מול הרוח). היה חשוב לנו להפליג עם מפרשים ולא עם המנוע ישירות ללימסול כמו שעשו רוב הסירות. וככה מצאנו אותנו עם הזמן מתרחקים משאר החבר׳ה. כששתי סירות מכל המשט מפליגות לצידנו. אט אט הרוח עלתה עוד ועוד ועוד, ואנחנו ממשיכים לגלסס, מפליגים קצת מערבה, פונים קצת צפונה, וחוזר חלילה, והרוח לא משנה את כיוונה ומגיעה בעקשנות ובנחישות ישירות מלימסול. רגע לפני שירד הלילה, הבנתי כי הרוח רק תתגבר וקיבלתי החלטה להוריד את המפרש הראשי ולהפליג רק על מפרש החלוץ. החלטה שהתבררה דיי מהר כנכונה שכן הרוח לילה בא, ירח עלה, והרוח ממשיכה בעקשנותה, מרביצה בנו את מהותה. מתחילים את משמרות הלילה. נ. וי. במשמרת, א. ואני הולכים לישון. רגע לפני אני מציצה במד הטעינה ומגלה שאנחנו על סף האין טעינה למרות שהמנוע שאמור להטעין עובד כבר כשעה. אני נדרכת וי. שואל אותי, הכל בסדר? אני: לא! כנראה שאין לנו טעינה. חושבים קצת ומחליטים אם לעלות טורים ולקוות לטוב. אחרי שעה של נים לא נים ודריכות, אני מבינה שיש טעינה אבל היא איטית יחסית, כלומר נצטרך להדליק מנוע לעיתים תכופות יחסית. א. ואני עולים למשמרת. הרוח בעוצמה יחסית גבוהה, הגלים במגמת עליה, והים, על אף הירח המרהיב, שחור ברובו. א. (מפליג חדש יחסית), חוקר ושואל בדבר ״מה אם נופל אדם לים?״, אני מבארת לו כי במצב כזה הסיכוי שהוא ישאר בחיים /נמצא אותו אפסי. השיחה, הגלים, הרוח והחדש-לו, מכניסים בא. בהלה. אני מזהה זאת ומשוחחת איתו במקסימום נועם, לנסות להוריד לו את מפלס הלחץ, מה שא. לא יודע הוא שעמוק אצלי בבטן מתחוללת סערה. מחד מרגישה בטוחה ומאידך מבינה את גודל האחריות שלי, לאט לאט. היאכטה שלי, ואני אחראית ברוח, בגלים, בחושך על חייהם של 3 אנשים. החלטה שלי לכאן או לכאן יכולה לקבוע גורלות. אני מסווה את תשומת ליבו של א. לשקיעת הירח המרהיבה. שחר עולה והרוח מעט נרגעת, מה שלא מפריעה לה לעלות שוב במהלך היום. י. הסקיפר שאיתי מעיר אותי בבוקר ויחד אנחנו מבינים כי ההחלטה שקיבלנו להפליג רק על מפרשים (מנוע רק לטעינת מצברים) עולה לנו בלילה נוסף בים. ובמקום להגיע בצהרי יום שישי נגיע מתישהו בשבת בבוקר. מתקבלת החלטה להניע מנוע ולהפליג ישירות ללימסול, מול הרוח שמתחילה את הבוקר בעוצמה הולכת וגוברת. הפלגה לא קלה, מול הגלים והרוח. אני מעירה את א. וחוששת מעט לבשר לו שנבלה עוד לילה בים. א. מפתיע אותי מאד לטובה ומקבל זאת ברוח חיובית, הרפתקנית משהו. מצב הרוח שלנו טוב אנחנו מתפנקים על ארוחת בוקר, ומבינים שיש לנו עוד 20 שעות בים לפחות, נוסף ל 20 שכבר עברנו. לאורך כל היום, הרוח בעוצמה גבוהה 15-20 קשר באה מולנו, מעלה לנו גלים, ששוטפים את הסירה, ומזכים אותנו בשפריצים. רוב היום עובר בצחוקים שלנו ובהשתטות. ושוב שקיעה ואנחנו מתכוננים לעוד לילה של רוח חזקה, וגלים. ירח מכבד אותנו בנוכחותו המרהיבה. ואנחנו מתחילים את משמרות הלילה. שכחתי לציין כי מכשיר הקשר שלנו לא מאד מתפקד. אנחנו לא מצליחים לדבר עם אף אחד. מה שגורם לכך שאף אחד מהמשט לא יודע איפה אנחנו, למה לא הגענו, האם יש בעיה איתנו. אני חוששת שידאגו לי בבית ומבינה שאין לי הרבה מה לעשות עם כך. משמרת שלישית, מעירים את א. ואותי. אנחנו עומדים בפתח הסירה ושפריץ אימתני שוטף את שנינו ומרטיב אותנו למהדרין. אנחנו נכנסים לסירה ואז אני שומעת צעקה מהקוקפיט. "בואי בואי מהר." אני יוצאת במהרה ונ. אומר לי: "נפלה אסדת ההצלה למים." אני: "מה?!" והוא: "עפה אסדת ההצלה." לרגע אחד אני לא מבינה את המשמעות, ואז רואה את האסדה פתוחה במלוא הדרה, צפה על המים. הרוח החזקה ששינתה בינתיים כיוון גרמה לנו לפתוח מפרשים. אנחנו מקפלים מהר את החלוץ. י. על ההגה. א. ואני מתכוננים להגיע לאסדה ולקשור אותה ליאכטה. דיי מהר אנחנו מבינים כי המשימה לא קלה. הרוח מרביצה בנו במלוא העוז. וכשמגיעים ממש ליד האסדה אי אפשר לבלום, כי יש חבלים של האסדה במים, ובלימה מצריכה הכנסת הילוך, מה שעלול לגרום לסיבוך של חבל במדחף. בניסיון הראשון אני רואה את א. מצליח להגיע לחבל עם הגנץ׳ (הוק למשות דברים מהמים) אבל עוצמת הסחיבה של האסדה תולשת אותו כמעט מהסירה ואני צועקת לו: "עזוב את הגנץ׳." עוד ניסיון ועוד אחד ואנחנו מאבדים 2 גאנצ׳ים כזבח לים, עד אשר מצליחים לקשור את האסדה לסירה. ואז אני מגלה כי קשור אליה עוגן צף שיפריע לנו לגרור אותה אחרינו. אני מושה את העוגן ליאכטה וחותכת אותו רק כדי לגלות כי הוא יושב על החבל שקושר את האסדה לסירה. אנחנו שוב מאבדים את האסדה ועכשיו חוזר חלילה לנסות שוב לקשור את האסדה לסירה. מנסים לתפוס את החבל השני וזה מתברר כמשימה קשה מאד שכן לחבל השני קשור עוגן שוקע מה שגורם לנו להקריב עוד שני גנצ׳ים לפוסידונפטון. מחליטים לשנות אסטרטגיה ולתפוס קצה חבל אחר מתחתית האסדה ולקשור אותו לסירה. שעה ארוכה ואינסופית, עוד ניסיון ועוד אחד ואני כבר הולכת לוותר על האסדה. ואז אני פונה לים ומבקשת בלחישה, בבקשה, אין לי כוח יותר, מיציתי, בבקשה.

במקביל א. ממציא לנו חוקי משחק שאם אנחנו לא תופסים את האסדה בניסיון הבא אנחנו מאבדים אותה לנצח. משהו מכל זה עובד ואנו מצליחים לקשור ת׳אסדה מותשים להפליא. לאחר שעתיים וחצי של התעקשות מול גלים ורוח האסדה קשורה לסירה.

ואז אנחנו מגלים ש - גרירת האסדה מאטה אותנו עד כדי כך שנגיע ללימסול רק בעוד 10-12 שעות, במקום להגיע בעוד כ 3-4 שעות. מיואשים קמעה נ. וי. נכנסים לישון ואני אומרת לא. אין מצב, אני אמצא את הדרך ונעלה את המהירות. בנחישות א. ואני מסובבים את אסדת ההצלה שהפתח יהיה מאחור, פותחים שוב מפרש חלוץ, אני מטה את הסירה לקידמית חדה, קצת ימינה מלימסול, ואנאיס מתחילה לטוס על המים ושועטת לעבר היבשה. רדיו חיפה מצליחים לתפוס אותנו סוף סוף בקשר, כבר 4 לפנות בוקר, ושואלים אם הכל בסדר איתנו שכן מחפשים

אותנו מהערב. אנחנו מסבירים על מהות העיכובים שלנו. ירח שוקע ועלטה עוטפת אותנו. אנחנו במרחק שעתיים מלימסול. ואני מחכה להעיר את החבר׳ה שהלכו לישון מיואשים ולבשר להם שהגענו. שחר עולה ואנחנו כבר בכניסה למפרץ מרינת לימסול האסדה נגררת אחרינו אני מעירה בחיוך את י. "קום קום הגענו." י. המום "איך עשית זאת?" ואני? רק מחייכת. מכירה את אנאיס האהובה שלי שיודעת לתת ביצועים ולא מאכזבת אותי. נכנסים ללימסול ברוב הדר, חיוך ופאר. מותשים מיומיים בים גבוה ורוח שלא מרפה. רווים בחווית האסדה. ואז מגיע אלינו הנווט על סירה ומופתע לגלות שאת היאכטה משיטה האישה הקטנה שאני.

ביקורת הגבולות הקפריסאית מקבלת את פנינו, ושוב מופנית אלי השאלה: "יוו קפטן?" אני: "כן."

הוא: "יו קפטן???" אני: "כן." הוא: "יו??? יו?? קפטן" אני: "כן (((:"

תודה שקראת (:

הפוסט הבא הפוסט הקודם