הסכנות בדרך להגשמת חלום

בשנת 2010 במסגרת החלטתי להקיף את העולם ביאכטה התחלתי לחפש באינטרנט מידע ושאר משוגעים כמוני. מצאתי את ר.

ר. סיפר שהוא חי על יאכטה בברצלונה והוא חולם גם להקיף את העולם. פניתי אליו במייל. החלפנו מסנג׳ר והתחלנו להתכתב. הוא סיפר לי על מקום עבודתו שבו הכרתי מישהי - היא הגיבה בקרירות אבל אמרה שהוא נחמד. שוחחנו בטלפון והוחלט שאגיע לברצלונה להכיר ולראות אם נוכל לשוט יחד.

נסעתי לסופ"ש חמשור - יומיים החופש עלו לי בסופר אקסטרה עבודה בארבעת הימים שלפני. עייפה לאין שיעור נחתתי בברצלונה בחמישי בלילה. ר. בא לפגוש אותי. פגשתי גבר יפה תואר, שרירי, חסון, בנוי לתלפיות. עלינו על אוטובוס למרינה, כלומר כזה שעוצר חצי שעה משם. וכבר שם זיהיתי את הגבר הרוטן, מריר, פאסימי, מול האופטימיות האינסופית שלי. נחרדתי. אבל חשבתי שאולי זה רק יום רע שלו ובטח הוא יהיה נחמד. שעה באוטובוס ועוד חצי ברגל. הוא לא עזר לי לסחוב את התיק. התרכזתי ביופיה של ברצלונה שאני רואה פעם ראשונה, והבטחתי לי שיהיה בסדר. הגענו ליאכטה. התיישבתי בקוקפיט לאה וסחוטה. הוא נכנס לסירה בקשיחות אמר לי להכנס גם כי הוא רוצה לישון ואז אטם את הסירה. סגר בה כל פתח, קטן כגדול. עמדתי שם מנסה לחשוב איך לברוח, או איפה החפץ הקרוב ביותר שאכה בו. הבחור פי 3 ממני בגודל שואל אותי אם אני באה לישון. בדגש על באה לחרטום איתו. אני מביטה בו ובקור רוח עונה לו "אני לא באמת מכירה אותך. אני אשן בסלון." והוא עונה לי "אבל אנחנו מדברים כבר כמה שבועות. מה זאת אומרת?" אני בעקשנותי. "אני אשן בסלון!" הוא נכנס לחרטום בכעס טורק את דלת, מכבה את כל האורות, ואני מכניסה לתיק הגב שלי את כל הדברים החשובים. עם הבגדים שבאתי איתם ועם התיק נכנסת למיטה בסלון. ולא עוצמת עין כל הלילה. כל קול מקפיץ אותי. פתאום הוא פותח את דלת החרטום באמצע הלילה. אני עושה את עצמי ישנה, תופסת בחוזקה בתיק ששמתי בו גם נעליים. הוא נכנס לשירותים ואני בודקת באור המועט הנכנס מהאצ׳ים דרך מילוט. מאיפה הכי מהר וקל יהיה לברוח. הוא יוצא מהשירותים ונכנס שוב לחרטום בטריקת דלת. אני לא זזה כל הלילה במיטה מחשש להעלות את חמתו. מדי פעם בתוך השמיכה מציצה בנייד לראות מה השעה. השעה היא רק 2 דקות מקודם. וככה עובר לו לילה של אימה. שבו הוא קם כל כשעה לשירותים בקריזה ואני מתכווצת כל פעם עוד קצת. קטנה יותר מהמטר וחצי שאני. ואז כמו קסם עולה האור. אם יש אלוהים שם הוא בא לשניה אחת שלמה והביט לי בעיניים. קמתי מהמיטה. הוא שמע אותי ויצא לסלון. "בוקר טוב" הוא אמר "בוקר טוב" עניתי בחיוך כמו ישנתי כל הלילה בבטחה. דיברנו קצת והוא אמר שייקח אותי לסיור בעיר. התנצל שהיה קצת סועף בלילה. ניגשתי לפתוח את דלת הסירה רק כדי לגלות שאם הייתי צריכה לברוח בלילה לא היה לי סיכוי להזיז את הדלת הזו. הוא ניגש לפתוח במקומי. יצא לסיבוב במרינה. אמר שיחזור עוד כשעה שאתארגן בינתיים ונלך לטייל בעיר. הוא היה נחמד אחרי ליל האימה. עשיתי את המקלחת הכי ארוכה בעולם בשקט. הוא חזר. ויצאנו לטייל בעיר. החלטתי שזו תהיה לי הפוגה לחשב את צעדי הבאים. ברצלונה יפייפיה, השרתה בי רוגע מליל האימה. נהנתי. חזרנו לסירה. הוא יצא לסידורים. החלטתי לישון קצת וחשבתי שאולי הוא רק היה עייף ונרגן בליל אמש ואני בשל עייפותי הרבה הגבתי באובר. הוא חזר עם מצרכים להכין ארוחת ערב. הכנו. והוא היה שוב נרגן ועצבני כי הוא הבין שאני לא מתכוונת לישון איתו גם הלילה באותה מיטה. אכלנו את שבישלנו והוא יצא לטייל בעיר. שמחתי שנשארתי לבד. הוא חזר קצת יותר רגוע ולילה שני ללא שינה עבר עלי. בבוקר, הוא פתח בריב אוהבים מטורף. הטיח בי האשמות כאילו אני חיה איתו מאז ומתמיד. באימה ובשקט ארזתי את כל הדברים שלי וברחתי משם. לבד. בברצלונה. לא מכירה אף אחד. לא יודעת לאן ללכת. ברחתי. חיפשתי קפה אינטרנט. העוברים ושבים הפנו אותי ישר, שמאלה, ימינה, אחורה, קדימה, לא שם, פה. והסתובבתי שעות, המטר וחצי שאני, תיק גדול ואימתני ולפטופ כבד להחריד. עד שפגשתי מאמא ספרדיה גדולה שהסבירה לי בספרדית שהיום כל האינטרנטים סגורים וחבל שאני אמשיך להסתובב. הבטתי סביבי והבנתי שאיבדתי לגמרי את דרכי בלב ברצלונה. ברחובות הקטנים, הקסומים, איפה שמתנהלים החיים האמיתיים מחוץ לכל אזור תיירותי. קסם. אובדת דרך, אין לי מושג איפה אני, התקשרתי לחברה. אייתתי לה את שמות פינת הרחובות בהם עמדתי והיא כיוונה אותי לאן ללכת באמצעות גוגלארץ. ואז הגעתי לרמבלה - הרחוב הראשי ומצאתי את המלון המיוחל. מלון קליפורניה - זה היה שמו. רק למען האירוניה לא ויתרתי עליו. נכנסתי לחדר קטן. כולו ורוד. כל כולו ורוד. וישנתי. מר. מעולם לא שמעתי יותר. היום אני יודעת שאקיף את העולם רק בסירה שלי. עוד מעט. בקרוב. תודה שקראת (:

הפוסט הבא הפוסט הקודם