האם הים שמר עלי גם בסופה הגדולה?

אי שם לפני כשלושה עשורים, ראש השנה בפתח. חברתי ואני מחליטות שנפתח את השנה בצורה ייחודית ושונה. כמו שנאמר "מה שעושים בראש השנה, עושים כל השנה".

יצר ההרפתקנות שבי והאהבה האדירה לים, מביאים אותי אל מרינת תל אביב. שם אני מוצאת מספר מודעות של שייטים המחפשים צוות להפלגה לקפריסין. אני מפיחה בחברתי את רוח החופש, אנחנו נפגשות עם צוות של אחת הסירות ומסכמות שנצא איתם לקפריסין. יום וחצי הפלגה לכל כיוון + שבוע של כיף בקפריסין. חדורות בתחושה של משהו חדש ומרתק אנחנו מגיעות ביום המיועד למרינה. יוצאים אחר הצהרים, במטרה להגיע לאחר יום וחצי, בערבו של יום, ללימסול.

לאחר כשעה הפלגה, חברתי מרגישה רע מאד ונכנסת לישון בקבינת הירכתיים. להרגיש רע בים - גובל בסיוט. אנחנו לא מצליחים לשכנע אותה להשאר על הסיפון, היא מעדיפה להזרק בתוך הסירה. הלילה עובר בכיף אדיר. אני ישנה בקוקפיט בחוץ, מתענגת על כל רגע מעל המים.

בבוקר, אני חווה את המראה היפה ביותר שאני מכירה, 360 מעלות של ים. כחול, עמוק, מרהיב. ים. ים. ים. רואים את צורתו העגולה של כדור הארץ, אי אפשר לרגע לטעות בכך. היום עובר בחיפוש אחר דולפינים שלא באים, אוכל, שתיה, שמש וחברותא. חברתי, בבטן הירכתיים. לא מוכנה לאכול, לשתות או לקום. אני לעומתה מקפצת על הסיפון למשבי הרוח, לומדת את רזי ההפלגה על מפרשים. 4 אחה"צ, אנחנו כבר 24 שעות בים, עוד כ3-4 שעות נראה יבשה.

לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת. השמים מתקדרים באחת, גשם ניטח עלינו, רוח חזקה עולה. אנחנו מפנים את הקוקפיט מהר מאד. הגשם מתחזק, הרוח עולה ועולה. מצמצים מפרשים לחצי. מוציאים חגורות הצלה, הגברים מתחלקים למשמרות על ההגה. חברתי זרוקה עדיין בבטן הירכתיים, ממני מבקשים להשאר בתוך הסירה. אני נשכבת בסלון. לילה יורד. והסערה רק מתגברת. הים עולה, גלים של 2 מטר הופכים במהרה לגלים של 3 מטר. רוח מעל 30 קשר, בלב ים.

מורידים לגמרי את המפרשים. נקשרים בקוקפיט עם חבל חיים, וכל שעה מתחלפים על ההגה. אין GPS, מנווטים בחושך בגשם שלא מפסיק, רוח איתנה שמרביצה בנו קשות. הסירה מטלטלת. קליפת אגוז בלב ים. אני שוכבת בסלון הסירה, הטלטול שאינו מפסיק מרדים ומעיר אותי חליפות. החלון מעלי דולף, וזרזיף של מים נוטף עלי בעקשנות. מידי כשעה קמה מוציאה את ראשי לקוקפיט ושואלת "רואים יבשה?" האכזבה על פני הסקפרים אומרת הכל. הלילה חשוך וקר. הסערה מתעצמת עוד ועוד. הסירה מטלטלת ללא הרף. קורס ההפלגה שלנו הוא מול הגלים ומידי פעם הסירה ניטחת על המים. הטלטולים העזים, העייפות הקשה, הקור, זרזיף המים החודר מבעד לחלון, כולם יחד מטלטלים את מוחי. מידי פעם אני הוזה בהקיץ. דמויות מחיי מופיעות לנגד עיניי. חלקן מדברות איתי. יוסי, הבוס שלי, שהתנה את היציאה שלי למסע ב"כשאת חוזרת את מרימה את הפרויקט הגדול הזה", אומר לי: "אם תטבעי אני אהרוג אותך, הבטחת לי שאת חוזרת." אני מוטרדת מהעבודה שאם אטבע יוסי יהרוג אותי, והמים קרים. אלו 2 הדברים שהכי מטרידים אותי.

אנשי הצוות, מתחלפים כל שעה על ההגה. אוכלים ושותים, מקיאים, וחוזר חלילה. כי ככה נכון לעשות בסערה. הלילה עובר לאט, הסערה לא עוצרת לרגע, הגלים כבר נושקים לארבעה מטר. תעצרו שניה. תסתכלו מולכם ותחשבו מה זה גל של ארבעה מטרים שעולה מולכם, מרים אתכם ומטיח אתכם חזרה למים.

בין עירות לשינה, בין הזייה למציאות, טיפות המים מעירות אותי מדי פעם, מפיחות בי רעננות לרגע, וקולו של יוסי לא מרפה "אם תטבעי אני אהרוג אותך." אימתו ואימת המים הקרים, מצמידים אותי חזק לספת הסלון. אני אשרוד. הים שומר עלי. הים תמיד שומר עלי. "קומי קומי קומי, רואים יבשה!" קורא אחד הסקיפרים. אני מזנקת אל הקוקפיט, שחר עולה, ומרחוק רואים קורטוב של יבשה. הרוח עדיין מכה, הגלים מטלטלים, הגשם לא מפסיק, אבל רואים יבשה. עוד כשעתיים של השרדות בים ונגיע למרינה באיחור של כ - 10 שעות. 7 בבוקר נכנסים לעגון בלימסול.

את פנינו מקבלים צוות מהמרינה. עוזרים לנו להקשר, בודקים אותנו בדאגה. מישהו מרביץ תפילתודה שהגענו בשלום. שייטי המרינה מתאספים סביבנו לאט לאט, כמו באים לחזות בפלא ששרד את הסערה הגדולה. אנחנו למדים כי הקריאה בקשר למרינה שאנחנו בסערה, התפשטה במרינה, והשייטים חיכו לנו שנגיע בשלום. זה מחמם מאד את הלב. מישהו ניגש אלינו עם כוסות תה חם, ואני רק רוצה למקלחת. חברה שלי יוצאת מהסירה ואומרת: "אני והים גמרנו."

מתארגנות למקלחת. שם אנחנו פוגשות ימאית מבוגרת ששמחה כל כך לראות אותנו "אתם הצוות מישראל שהיה בסערה, דאגנו לכם מאד". זה כל כך מחמם את הלב.

בשבוע לאחר מכן, טיילנו והכרנו את האי לאורכו ולרוחבו. שום שכנוע לא עזר להניח את דעתה של חברתי שהתעקשה לחזור הביתה בטיסה.

אני, שמאד רציתי לחזור הביתה בהפלגה, ויתרתי ועליתי איתה על מטוס. תוך כשעה היינו בבית. החבר'ה סיפרו שהייתה הפלגת פיצוי והם אפילו פגשו דולפינים.

הפלגה ראשונה שלי במפרשית, סערת איימים ואני רק מחכה לרגע שאחזור לים. בקרוב... בקרוב...

תודה שקראת (:

(ואם במקרה, אתה אחד השייטים שהפלגנו איתו, אשמח מאד שתיצור קשר)

הפוסט הבא הפוסט הקודם