למות מול הקפטן, ולנוח.

געגועים יש להם את התכונה הזו להזדחל לאט בלילה. לאחוז בלב. ואני הרגשתי אותם עוטפים אותי מכל כיוון. חשבתי על זה שאף אחד.ת לא שר.ה לה בלילות תוך כדי ליטוף והרגעה. ואף אחד.ת לא מגרד.ת לה בנועם בנקודת החיבור בין הגוף לזנב. ואף אחד.ת לא מגרד לה את הגב לאורכו ולרוחבו, כמו שהיא ממש אוהבת. ואף אחד.ת לא מכיר את הנקודה המדויקת

הזו מאחורי האוזניים שעושה לה נעים כל כך, ואת המשחק המיוחד שלנו שהיא כל כך אוהבת בין קצות האצבעות. והיא לא רצה בחוף הבית שהיא כל כך אוהבת כבר שבועיים. שרתי לה חרש מרחוק “איזה נמה נם, היא אוהבת לימלומם…” וידעתי שהיא שמחה במקום שהיא נמצאת, וגם קצת עצובה, כי פתאום נעלמתי לה להרבה זמן. תהיתי אם היא מתגעגעת לקבינה שלה, והבטחתי לה בלב שאני שומרת לה על אנאיס. מעומק הסירה שמעתי גם את אנאיס מתגעגעת לנמה. שהרי הן כבר ממש חברות, שמבלות ימים שלמים יחד. עם הגעגוע העמוק הזה לנמה מושלמה נרדמתי.

שבת בבוקר יום יפה, אני כבר שתיתי המון קפה, יש עלי גם כתבה בעיתון, ולא חסר לי שום בלון.

שחיית בוקר קצרה במפרץ, מניעים ויוצאים למפרץ הקסום. זה שרק לפני כמה ימים לא הצלחנו לעגון בו, הפעם אנחנו מגיעים עם כננת משופצת, ידע משופצר, קצת יותר ביטחון ומזג אוויר נעים.

תוך כשעתיים מגיעים למפרץ החלומי. מבצעים עגינה מהירה וטובה. מאושרים קופצים למים, קצת מנוחה.

ערי רוצה שנמשיך הלאה. אני קצת פחות, רוצה להשאר פה בשקט לנוח, לתת לי יום ים מפנק ונעים.

ערי מפעיל קצת לחץ ואני נענית. שנינו מסכימים כי ”תקלה הכי קטנה חוזרים למפרץ”. הרוח במפרץ מתחילה לעלות ואני חושבת לעצמי שבחוץ היא בטח תהיה נעימה, תהיה לנו רוח טובה להפלגה.

יוצאים מהמפרץ והרוח מרביצה בנו את כוחה. מתעתעת. עולה ויורדת. ספק גבוהה, ספק נעימה. אני מחליטה להרים מפרש ראשי והרוח מכה בנו בכל העוצמה. מבינה שאולי זה לא ממש נכון, מורידה את הראשי ופותחת חלוץ. מפליגה קצת לעומק הים. סוף סוף הפלגה. קצת. שהרי היעד שלנו הוא במקביל ליבשה, מסובבת את הסירה לכיוון היבשה ורוח חזקה באה מולי. מקפלת גם את החלוץ. ושמה חרטום על היעד, אי שם למקום לא מוכר.

הרוח חזקה ממש! אנחנו מתקדמים בקצב איטי יחסית, אני מזהה שוב שנגיע מאוחר, לתוך הלילה, ומבינה שלא נכון לי. הסקיפרית שבי מרימה את ראשה, ומסבירה לערי את התמונה שאני רואה כסקיפרית. יודעת שערי לא רוצה לחזור למפרץ, הוא רוצה להמשיך הלאה. אני מבינה שאנחנו נגד

רוח חזקה שעוד תעלה, השעה כבר אחר”צ ואני רוצה למפרץ. ואז אני אומרת לעצמי “את הקפטן של הסירה, ההחלטה היא שלך, את צריכה לעשות מה שנכון ולא מה שזה או אחר רוצה” אני מסובבת את הסירה חזרה למפרץ, ערי הגם שלא אוהב את זה במיוחד, מבין שזה מה שנכון לעשות.

אנחנו נכנסים למפרץ ברוח חזקה ולא יציבה. היא מסתובבת במפרץ בכל רגע לכיוון אחר, ויש מכות רוח חזקות של 25 קשרים. ערי ואני נגשים לעגינה בבטחון, ומבצעים עגינה טובה בתנאים הקשים האלה. אני מאושרת! “בקרוב אני אעגון נושאת מטוסים” אני אומרת לערי, ערי מנסה לחשב האם נושאת מטוסים יכולה בכלל להכנס למפרץ הזה.

אני גאה בנו מאד שהצלחנו לעגון ברוח החזקה הזו. מולנו סירה ענקית של איזה אוליגרך, קשורה לסלעים. לידינו סירת מפרש רק על עוגן, כמונו, הרוח משתוללת בתוך המפרץ, עולה, יורדת, מסתובבת, והעוגן של אנאיס מחזיק אותנו בגבורה. מסובב את הסירה מול הרוח (כשעוגנים על עוגן חרטום הסירה מתייצב מול הרוח).

ערי ואני קופצים למים, אני רגועה, שמחה שלא המשכנו הלאה, שמחה שנתתי ביטוי מהותי לסקיפרית שבי. מזכירה לעצמי שאני צריכה לתרגל את זה קצת יותר. לדעת שבים אני מחליטה. יש רק קפטן אחד. להתייעץ? כן. להקשיב? כן. להגרר אחרי רצונות של אחרים גם כשהם נוגדים את דעתי? לא. צריכה לחזק את השריר הזה. שמחה שעשיתי זאת היום.

מרימים שוט של פיג’לינג, נכנסים לשחות. כל אחד.ת בתורו.ה. עוד שוט, עוד קפיצה למים.

רגע לפני השקיעה סירת

האוליגרך משנה את מיקומה, ועוברת לצד השני של המפרץ, קרוב יותר אלינו. אני תוהה לרגע, למה? ועושה טעות שלא מהרהרת בזה קצת יותר. לילה יורד, ערי ואני מתכוננים ללילה על עוגן, כבר עברנו שניים כאלה, קטן עלינו. הרוח עדיין חזקה. אנאיס והיא רוקדות את הטנגו המגניב הזה. הרוח מסתובבת אנאיס נעמדת מולה עם החרטום. אנחנו והמפרשית לידינו רוקדות איתה.

לילה יורד, הרוח עולה. מדי פעם מכות רוח חזקות. העוגן יציב. הרוח עולה עוד ועוד, אני מביטה בבימיני (הסוכך של הקוקפיט), והרוח עושה בו שמות. “בוא נקפל את הבימיני, חבל שהוא יקרע, זה יהיה סיוט להפליג בלעדיו בשמש”. ערי ואני ניגשים למלאכת קיפול הבימיני. מסביב חושך מוחלט, פה ושם אור עגינה של סירות העוגנות במפרץ, ורק סירת האוליגרך עם אורות צבעוניים. משחררים את הרצועות שמחזיקות את הבימיני, ואז ערי ספק אומר ספק שואל “אנחנו נסחפים?”, שנינו מביטים בסירת המפרש העוגנת לידנו היא עדיין באותה זווית כמונו. ערי: תסתכלי על הסירה של האוליגרך. אני מבחינה שאנחנו כבר ממש רחוקים ממנה, היא עומדת במקום. העוגן התנתק! אנחנו נסחפים!

“תמיד נכון יותר שהרפרנס יהיה מול משהו יציב” יחדד לי יליצקי, בהמשך.

מניעים מנוע, קושרים חפיף את רצועות הבימיני, ואני מקליטה הודעה לבנות-הגרעין שלי “בנות תקשיבו עגנו במפרץ מטורף, ופתאום נכנסה רוח מטורפת ואני חולקת אתכן את האקשן אונליין, אנחנו נסחפים! עוד מעט נגיע לסלעים!” השיתוף איתן מכניס אותי למוד של “את לא לבד, את תצליחי, הכל בסדר”. העוגן למעלה, אנחנו באמצע המפרץ, אני שמה הגה אוטומאט ואנחנו מקפלים את הבימיני שמשתולל ברוח החזקה. מנסים לעגון שוב ולא מצליחים, אני אומרת לערי “תעלה עוגן ננסה שוב”. מסירת האוליגרך אני רואה איתותי פנס, ואומרת לעצמי, “בסדר, אני מבינה שהתנתק העוגן אני בשליטה”.

ואז אני קולטת למה הם מאותתים לי. אני מבינה שאני לא מצליחה, אני על סף איבוד שליטה, וממש לא הכל בסדר. מביטה ימינה, מולי עומד הצוק האיתן של המפרץ, אני רואה את הירכתיים של אנאיס עוד שניה מתרסקת על הסלעים. “אנחנו על הסלעים!!!” אני צועקת לערי בעיקר כדי להתגבר על רעש המנוע. האימה נשמעת ברור בקולי.

הקפטן של סירת האוליגרך, לא מבין עברית, אבל בהחלט מבין ימאית. הוא והמלח שלו קופצים לדינגי שלהם ותוך שניות מגיעים אלי, אני מצליחה קצת להסיט את אנאיס מהסלעים, ממש נלחמת ברוח! הקפטן שואל בנימוס אם הוא יכול לעלות לסירה, מבט האימה שלי אומר הכל! הוא על הסירה, אני מפנה לו את ההגה. הוא מרגיע אותי. אני כאן, אל תדאגי. אנחנו נעזור לך. נעגון את הסירה ליד הסירה שלנו ונשמור עליך עד הבוקר. אני עוברת למוד ביצועיסיטית, ההגה בידיים של הקפטן שרק לפני שניה מתתי מולו.

הוא מנסה להבין למה אני נותנת פול גז כשאני לוקחת רוורס ואז הוא מגלה את ההסחה המטורפת של אנאיס. כשלוקחים רוורס הירכתיים של אנאיס נזרקות שמאלה. העוגן כבר למעלה. הוא מקבל ממני את מלוא המידע על הסירה, מבקש ממני להכין חבל ארוך, ערי ליד העוגן, אני לידו והמלח בסירת הדינגי, עוזר לנו להתגבר על הרוח. אנאיס כבר בלב המפרץ, הסכנה שנשקפה לה חלפה. אנחנו מתמרנים מול הרוח החזקה לבצע עגינה. הוא מספר לי ששמו רמאזן, ואומר לי “תגידי לבעלך שיהיה מוכן עם העוגן” אני מסבירה לו שערי ואני לא בני זוג, רק חברים שמפליגים יחד. המבט שלו מסגיר שזה קצת מוזר לו. קפטן רמאזן מתחיל בתמרונים וזה לא כזה פשוט, הרוח ממש חזקה ושפת הגוף שלי משדרת את החששות שלי. הוא אומר לי “אל תדאגי, אני מאד מיומן גם ברוחות חזקות, ואני פה איתך” אני מחייכת הוא נותן לי חיבוק מרגיע. עוד תמרון ועוד אחד, אני שוזרת שני חבלים יחד לכדי חבל ארוך מאד, וזורקת למלח על הדינגי. החבל הארוך קצר מדי בכדי לקשור אותנו לסלעים מאחור. מוציאה עוד חבל ממש ארוך, רמאזן הקפטן, מחבר אותו בקשר שאני לא מכירה לחבל הארוך, המלח מושך את אנאיס עם החבל וטק!!! החבל נקרע. הורדנו כבר את כל העוגן למים. אנאיס כבר תפוסה עם העוגן. הוא מסביר לי שיש הרבה שרשרת במים, העוגן כבר תפוס, אני יכולה להיות רגועה, רק נקשור את אנאיס ויהיה בסדר. המלח מתמרן עם הדינגי הלוך חזור, קושר את החבל שנקרע בקצהו שוב. אני מזכירה לעצמי שאני צריכה ללמוד ולתרגל עוד קשרים, מחייכת למחשבה שבארץ יש מי שיעזור לי בזה, יהיה מה לעשות בחורף.

אנאיס קשורה ליד סירת האוליגרך. הרוח לא מפסיקה. רמאזן מספר לי שאחר”צ הוא קרא את התחזית והבין שהוא צריך לעבור צד במפרץ כי הרוח עולה. "כן, ראיתי שעשית זאת", אני משיבה ומחניקה את הבושה שלא טרחתי להבין למה. מציינת לעצמי “למדת עוד משהו חדש וחשוב. לא מספיק לעגון, חשוב להבין גם מה התחזית בהמשך.”

אני מודה לרמאזן, מציעה לו כוס קפה, יין, בירה, משהו… הוא מביט בי בחיוך ועונה לי “יש לנו בסירה הכל, תודה” ברור שיש לכם בסירה הכל, כנראה גם בקבוק יין ששווה בערך כמו אנאיס, אני חושבת לעצמי. רמאזן הקפטן מבטיח לי שבחצות הרוח תרגע. “ואם קורה משהו בלילה אני כאן, הוא מוסיף, תקראי לי אני אבוא.”, אני משתעשעת ברעיון לקרוא לו גם אם לא יקרה משהו. הרוח, כהרגלה, לא קראה את התחזית והיא משתוללת כל הלילה.

מקליטה הודעה לבנות שהכל בסדר, אפילו צוחקת. ורואה את ההודעה של אחת הבנות “אמאל’ההה תחזרי כבר!”

לילה. הרוח לא נרגעת, אנאיס יציבה קשורה היטב. אני מתבוננת בים ומודה לו ששוב הביא לי אנשים טובים. תוהה על פשר כל התקלות, הרפתקאות שאני חווה ונזכרת בסלוגן שבחרנו לאנאיס: Always New Adventure In Sea, תוהה אולי כדאי לשנות את ה”תמיד” למשהו יותר מעודן. מספרת לעצמי שהכל למען הלמידה. “תוך שבועיים את כבר תדעי הכל” אמר לי ניסוס. “תוך שבועיים כבר תהיי יותר מנוסה מאיתנו” אמר לי יליצקי. ושלושתינו לא שיערנו שתוך שבועיים אני אעמוד בכל כך הרבה ניסיונות.

רגע לפני השינה, אנחנו מתכננים את המשך ההפלגה. אני רוצה לצאת מזרחה. ערי רוצה לעלות צפון מערבה. אני מבינה שהוא איתי כבר מספיק זמן, והיו לנו הרבה עיכובים, ולמרות שאני רוצה מזרחה, אני מקבלת את הרצון שלו.

מתעוררת באוראשון, הרוח עדיין כאן, לא מאד חזקה. בודקת תחזית ומגלה כי בכיוון שערי רוצה להפליג מתפתחת מיני סערה, רוח חזקה שתעלה היום, ותתעצם מחר. לכיוון שאני רוצה להגיע, הרוח רגועה יותר.

אור עולה ואני קופצת למים הצלולים לשחות. הנה זה בא הרגע הזה, להתחיל את הבוקר בשחייה במפרץ קסום. אותו מפרץ שהיה לנו אמש מלכודת, עכשיו הוא רגוע, ומקסים.

בשחיית הבוקר אני מבקשת מהים רגיעה, יום פשוט כזה. נפליג מזרחה, לצד הרגוע של הרוח, מבקשת שנגיע ליעד בלי תקלות. הים מחייך אלי, לא מספר לי אם ומה צופן לי היום. אני שמה בו מבטחיי.

ערי בונה לנו מסלול, נעצור בדרך במפרץ נחמד שיש בו צבים, ומשם נמשיך למפרץ עם מסעדה שבו נעגון ללילה. המסעדה מספקת עגינה ללילה, בתמורה לכך שנאכל ארוחת ערב במסעדה. אני מסכימה, ומציינת שהכי חשוב שנגיע למסעדה בשש הכי מאוחר, לפני השקיעה אני מציינת. ערי מביט בי במבט של “השקיעה בשבע וחצי, מה שש?” ולא אומר דבר. אני מזהה את המבט ולא אומרת דבר. הוא יבין בהמשך, זמן ים זה לא זמן יבשה. אם השקיעה ב 19:30 אז צריך לכוון הגעה לפני שקיעה לשש.

אנחנו נפרדים מרמאזן הקפטן ומהמלח (כן הם חמודים). יוצאים מהמפרץ, מזג האוויר מפרגן

ומפנק, פותחים מפרשים, מפליגים ליעד חדש. מגיעים למפרץ הצבים ומגלים שהעגינה בו רחוקה מהחוף, הים והרוח במגמת עליה. עוגנים לרגע, טובלים במים וממשיכים למפרץ המסעדה. מעלים ראשי והרוח מזדהה ועולה גם. מחשבת בראש בזריזות את המצב, יודעת שהרוח תעלה עוד, כן הפעם בדקתי תחזית, מכירה את אנאיס ומקבלת החלטה. מורידים ראשי ומפליגים רק עם חלוץ. אנאיס עפה על 6-7 קשר רק עם חלוץ. כיףףףף. מפליגים למפרץ המסעדה.

מגיעים ליעד סביב השעה 18:00. בעל המסעדה ציין כי הוא כבר יראה אותנו כשנגיע. אנחנו מחכים למישהו שיצא לעברינו וזה לא קורה. ערי עולה על הדינגי ויוצא להבין מי עוזר לנו ואיפה אנחנו אמורים לעגון, אני נשארת לבד על הסירה, תוך כרבע שעה ערי יחזור ונעגון במקום הקסום הזה.

ואז חשבתי עליו. על האחד שאיתו אני רוצה להיות פה. חולמת בהקיץ, נותנת דרור לדמיוני שמעתי אותו מדבר איתי, הוא חייך את חיוך המבוכה שלו ואמר לי ״הגענו״ הבטתי בעומק עיניו שהתמזגו עם הים. המקום נראה מזמין, בעיקר לקיבותינו הריקות, ידענו שנינו כי אחרי שנאכל כל האנשים מסביב יראו לנו מיותרים.

ניגשנו לעגינה והוא שלא כהרגלו, נתן לי מחמאה. עגנו. רגע לפני שירדנו מהסירה, הוא ליטף את שערי מעיר אותי למציאות, ולחש: יום אחד. בחיים אחרים. לא היום. ואני האמנתי לו לשבריר שניה, יודעת שזה לעולם לא יקרה. יודעת שאת הכמיהה והגעגוע האלה אשא איתי עד שיקחני הים.

תודה שקראת (:

לפוסט הבא לפוסט הקודם