כל אחד.ת בוחר.ת את כמות החברות שברצונו.ה לתת

דניס נפרד ממני בחיבוק חזק תוך שהוא אומר לי "אני מרגיש שאני נוטש אותך" אולי הוא הרגיש ככה, אני רק חשבתי לעצמי "כל אחד נותן את כמות החברות שהוא בוחר לתת".

שהרי הוא לא היחיד שבאותו יום כבר לא היה איתי. א.נשים באים והולכים כל הזמן מחיי. ויש את אלה שאיתי תמיד. וגם כשהםן לרגע לא פה או שם, יש לי ים. תמיד תמיד יש לי ים.

עמוסה בחששות, מועקה, תהיות, בלבול הנעתי את יום חמישי. אתמול תקנו לאנאיס את הכננת, אוטוטו ערי ואני נשחרר חבלים ונצא למפרץ הקרוב.

אני רק אגש רגע למשרדי המרינה, אשנה את הטרנזיט לוג (רשימת המפליגים), ונוכל לצאת.

הבחור האמון על שינוי הטרנזיט היה לא נחמד כבר לפני יומיים והוא המשיך להיות לא נחמד גם הבוקר "רק ב 12:30 בצהריים אני אוכל להחזיר לך את המסמכים."

נשמתי עמוק. זה אומר שנצא מפה סביב 13:00, בסדר יש מספיק אור יום לפנינו.

קפצתי לסופר לגלות שאין להם חלב, הגעתי לסירה עם הבשורה שנצא מפה רק בצהריים. גם ערי לא ממש אהב את זה, כמוני.

שאלתי לשלום, מנסה למצוא פינת שפיות, סתם שיחת חולין, להרגיש שהדברים עוד בסדר, לא נענתי. דיברתי עם ניסוס שפרגן לי, חיזק והרגיע אותי אולי בלי לדעת שהוא נותן לי את פינת השפיות שהייתי זקוקה לה כל כך. הייתי במצב רעוע מאד, עוד תקלה אחת קטנה ואני כבר לא אצליח להיות האופטימית שאני.

אוטוטו נצא מפה, בינתיים יש לי דברים חשובים לסגור במחשב, אז הנה זו הזדמנות טובה, עד הצהריים אסיים כל מה שחשוב ונוכל לצאת.

סביב 14:00 שיחררנו חבלים, אומרים שלום - בתקווה לא להתראות בקרוב- למרינה מרמריס, יצאנו למפרץ הצמוד למרינה.

עושים סיבוב במפרץ מחפשים מקום לעגון. הנה שם יש הרבה סירות, הנה פה זה נראה מקום טוב. מתארגנים לעגינה. אני ניגשת לקרוא את ההתכתבות שלי אמש עם אילי, סקיפרית מנוסה בעגינות שנתתה לי כמה טיפים חשובים, קוראת. מפנימה, מריצה בראש את כל מה שאני יודעת ולימדו אותי, אני ניגשת לעגינה. ערי מוריד עוגן ואני משיטה לאט את הסירה לאחור.

תוך שתי דקות אני מבינה שאנחנו מגרדים עומק של שני מטר ואולי כדאי להרים את העוגן ולעגון במקום קצת פחות רדוד. אני מעדכנת את ערי. ערי מתחיל בהרמת העוגן ואז הוא צועק לי “נתקע!”

אני בשוק! “מה נתקע? הרמת העוגן?” ערי “כן, קפץ הפיוז”.

זהו. פה אני כבר מתפרקת לכל עבר. לא! זה לא יכול לקרות שוב. שילמתי הרבה כסף, חיכיתי בהרבה סבלנות, בדקנו את זה במרינה. אני לא יכולה לנשום. פשוט לא יכולה לנשום.

שולחת לניוט הודעה קולית וממש בוכה “כלום לא עובד! זה יותר מדי בשבילי שזה לא עובד! אני חוזרת לארץ! זהו! זהו! אני מפורקת!”

אחרי שפורקת את מהותי לניוט אני חושבת לדבר עם משלום, רק שהוא לא ענה לי מהבוקר ואני בעצם רק מנסה לוודא שהוא בסדר.

מספרת לעצמי שאין מה לדאוג, אבל התא הזה במוח לא באמת מסכים איתי.

מתקשרת לעלי דוגן, שהביא את המומחה לכננת העוגן ואומרת לו “עלי זה נתקע עוד פעם” אנחנו קובעים שהוא ידבר עם האנשים שלו ואנחנו נאסוף אותם עם הדינגי שלנו מהמרינה.

יום קודם בדקתי את כמות הזרם והיה לי חשש שאולי הפיוז ששמנו לא מספיק, המומחה אישש את החשש שלי. הוא חיבר את הכננת ישירות למצבר, כדי להראות לי שהבעיה היא לא בכננת אלא בפיוז. “מחר בבוקר אני אביא לך פיוז מתאים”.

המומחה והמתורגמן, הם שני חבר’ה ממש חמודים. על הדרך המומחה מבין שיש עם מי לדבר ומסביר למתורגמן שמסביר לי על עניין החשמל של הכננת, המבט הסקפטי שלי גורם לו לומר לי “תסתכלי בספרות, תביני”. מבטיחה לעצמי לקרוא. אני מבינה שמי שהתקין אותה עשה לי עוד טעות, ובעצם אני צריכה להחליף עוד משהו, אבל זה כבר יכול לחכות לארץ. לאט לאט מתגבשת בי ההבנה שאולי הכי נכון לחזור לארץ. בעיקר כי יש יותר מדי דברים שאמורים להיות לי עליהם אחריות וצריך לתקן אותם, כבר שילמתי עליהם, וזה לא לעניין שאשלם עליהם שוב, בחו”ל. גם אם פה זה יותר זול.

רגע לפני שהמומחה והמתורגמן עוזבים, אני שואלת אותם אם הם יכולים לעזור לנו לעגון. אני מסבירה שאנחנו לא מאד מיומנים בזה ואשמח להכוונה / עזרה. הם נענים לבקשת העזרה בשמחה. המתורגמן מסביר לי מתי, באיזה קצב וכמה להפליג לאחור. ערי נמצא איתם באזור הורדת העוגן, וביחד אנחנו עושים עגינה. אני מגלה שזה בעצם פשוט. כל הטעויות הקודמות שלי ניצבות מולי, ואני מבינה שלא מספיק להוריד עוגן שניה מול הרצליה כדי לתרגל ולהבין באמת את מהות העגינה.

ערי לוקח אותם עם הדינגי חזרה למרינה.

אנאיס על עוגן!

אנאיס על עוגן!

אנאיס על עוגן!

אני צועקת לעולם.

ושולחת לניסוס אנחנו על עוגן!

הים מביט בי בחיוך, וכל מועקת הבוקר נושרת מעלי באחת.

אי שם המוח מעלה את הדאגה למשלום. לא שמעתי ממנו מהבוקר, כבר אחר הצהרים וזה לא הגיוני. כלומר זה הגיוני, שהרי כל אחד בוחר את כמות החברות שהוא רוצה לתת. אני מספרת לעצמי שזה בסדר, כלום לא קרה, אולי רק הצקתי יותר מדי.

ערי חוזר עם הדינגי ואני קופצת למים. מתענגת עם הים שלי, נותנת לו לפנק אותי בחיבוק, לתת לי את המרחב, השקט, העונג שאני זקוקה לו כל כך. שוחה עוד ועוד. אנאיס על עוגן הוא לוחש לי ואני כאן, שומר עליך. תמיד. אני חושבת על המשפט הזה שעלה בתוכי אמש “כל אחד בוחר את כמות החברות שהוא רוצה לתת” ושמחה לדעת שיש בי ולי חברים.ות. זכיתי.

משלום משמיע קול ואני יכולה להסיר עוד דאגה מליבי. כנראה באמת רק הצקתי יותר מדי.

מתכתבת עם רני שתמיד שם לחזר אחרי, ואנחנו מתכננים את העונג הבא ביום הסליחות. הגיע הזמן לחטא הגון ביום כיפור.

לילה, לא מאד חשוך, מימינו סירת צוללים עוגנת, ופתאום אני מבחינה שהסירה עברה להיות משמאלנו. אנחנו נסחפים!!! אני קוראת לערי בבהלה.

לילה כבר והדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה להתעסק עם העוגן.

לוקחת נשימה עמוקה, ומביטה שוב. חושבת על יליצקי שלימד אותי להתבונן בשני תכוונים ולפיהם לדעת האם הסירה במקום. אבל זה לא באמת עובד ככה, אני מבינה. זה נכון כל עוד הרוח לא משנה כיוון. הרוח פה כל הזמן משנה כיוון. אני מביטה בסירה משמאלי שלפני רגע הייתה מימיני ומבינה ששתי הסירות הסתובבו עם החרטום מול הרוח, לכל אחת יש את ציר הסיבוב שלה. זה מאד מתעתע וממש מגניב.

לילה יורד, ערי מכין ארוחת ערב, אנחנו פותחים בקבוק יין ורואים סרט. ניוט מתקשרת אחרי שבכיתי לה בצהריים, ואנחנו משוחחות ארוכות. היא פה ושם חברה. חברה. חברה. תמיד. תודה ❤️

ואז אני נזכרת שהיום הזה ממש 01.09.22 יוצא הסרט שאני משחקת בו לאקרנים! ויש מלא התרחשות חשובה שם בארץ ואני פה.

ואני רוצה להיות חלק מזה. הביקורות מהללות ומשבחות וואוווהו. כולי התרגשות!

וככה עובר לו הלילה, אני מתערסלת בקוקפיט, סירת הצוללים פעם מימיננו ופעם משמאלנו.

לילה עם קצת ירח, אנאיס על עוגן במפרץ קסום.

ליל חמישי שמח, לילה של טוב (:

תודה שקראת (:

לפוסט הבא לפוסט הקודם