"אני הפלגתי, לא הייתי בחוף." הוא ענה לי ואני הרגשתי את הצביטה החזקה הזו של הפספוס.
אח"כ חשבתי על זה קצת יותר לעומק, גם אני בעצם לא הייתי בחוף. הייתי בים.
נערה משוחררת מכל דאגות, הייתי מגיעה לחוף פרישמן, משילה מעלי כל מה שמיותר ונכנסת לים. שוחה, שוחה, שוחה עוברת את שוברי הגלים, מתי שהוא מביטה אחורה וחושבת שאולי הגיע הרגע לחזור. כל מה שהייתי צריכה זה ים. מדי פעם הייתי יוצאת לאכול/לשתות משהו אולי לעשן סיגריה וחוזרת לים.
באחת השחיות לעומק הים, עלתה רוח, עלה הים, הסתובבתי לאחור וראיתי את היבשה אי שם באופק. התחלתי לשחות חזרה והרגשתי שקשה לי, הרוח עולה עוד ועוד, הים מגיב לה ועולה, ואני אי שם בין מים לשמים. יצר ההשרדות הביא אל קירבי פאניקה. התחלתי לשחות מהר מהר לכיוון היבשה, ככל שהגברתי את מהירות השחיה, הפאניקה חילחלה אל מוחי והרגשתי שהיבשה רק מתרחקת ממני. וככה אני נערה בת 15 אולי 16, קטנטונת, צנומה, נלחמת בים, ברוח. עוד 10 דקות, עוד רבע שעה, הרוח מתחזקת, הגלים נעשים גבוהים יותר, ואני בפאניקה מוחלטת. ואז מגיע גל גדול שדוחף אותי קדימה. אני לרגע נבהלת, מנסה להבין מה קרה זה הרגע, ואחריו בא עוד אחד. ששששש.... אני שומעת את רחש הגל. ששששש.... ואז אני מבינה! הים עוזר לי לחזור. עוד גל ואחריו עוד אחד. אני נרגעת לאט לאט, נפרדת מהפאניקה שאחזה בי, ומתמסרת לים. זוכרת שהוא חבר, מאיטה את קצב השחיה המטורף שלי, מסדירה נשימה, ושוחה עם הגלים. לאט. עם כל גל שמגיע אני מכניסה את הראש למים ושוחה איתו עוד מטר שניים קדימה. הים ואני בהרמוניה. רק לא לפחד. רק לא לתת לאימה לשלוט בי. קצב ההתקדמות שלי סביר. ואני מאפשרת, מתמסרת. והנה כבר רואה מימיני ומשמאלי את שוברי הגלים. רחש הגלים מנתב את מחשבתי לנועם. לומדת להנות מהעוצמה הזו, מהרגע הזה שהים משיט אותי עוד כמה מטרים קדימה. גל ועוד אחד ועוד.
והנה כפות רגלי כבר נוגעות בחול. עומדת בין ים ליבשה, הגלים נשברים עלי, ואני מאשרת להם לעסות את שרירי הכואבים.
החזרה לארץ הותירה בי תאווה עצומה לעוד חוויות, הרפתקאות. מזכירה לעצמי שהרע ביותר שיכול לקרות זה למות בים. ואם כבר למות אז עם החבר הכי טוב. ואם חשבתי לרגע שתהיה לי מנוחה מהרפתקאות, הים, שיודע נפש אהובתו, מספק לי את תשוקותיי.
וככה בוהרים של יום חול שמשי, אמצע אוקטובר, יצאנו דניס, עוזרי ואני להפלגה. לנוח קצת על הים. הרוח פינקה והים כיבד אותנו ברוגע משובח.
החלטנו לפתוח רק את החלוץ, לתת לרוח המפנקת 12-13 קשר, להשיט אותנו. אנאיס הפליגה בשישה קשרים. נהנים מסתם יום של ים, אחרי כשלוש שעות הפלגה מסובבים חרטום לעבר המרינה, כי ככה זה א.נשים, הם רוצים להפליג, ויש להם מן קטע כזה לחזור ליבשה. לכי תביני.
מאחורינו גל מפנק של כמטר, ואנחנו גולשים עליו לאט למרינה.
פתאום ללא כל אזהרה, הרוח עולה במכה! אני מבסוטית “דניס תראה איך הרוח עולה!” ואז אני קולטת שהיא כבר ב 28! קשרים וממשיכה להרביץ. באפס זמן נקלענו לרוח סערה. לא היה שום דבר בתחזית שרימז על כך. אנחנו גולשים עם החלוץ לכיוון המרינה. ורוח מכה בטירוף. למזלינו היינו ברוח גבית, מסביבנו סירות מועדון, במערך מפרשים מלא שהרוח מטה אותן למים, הן נשכבות, ואנחנו רואים את חברי המועדון נאבקים ברוח. לו רק היו מיומנים היו משחררים מפרשים. לידי בחור חמוד עם גלשן רוח שהמפרש נפל לו למים מנסה בכוחות על להרים אותו כדי לגלוש לחוף. אין לי אפשרות לעזור לו שכן אנאיס עפה על המים ב 8.5-9 קשרים. הרוח משתוללת סביב 30 קשר (כ 55 קמ”ש - זה מהר!), ואני כולי אושר מכף רגל ועד קצה המוח שנכנס לאדרנלין מטורף! דניס ועוזרי יחד איתי בשוק מכל הסיטואציה שנקלענו אליה בשניות.
דניס: אני מדליק מנוע. אני: לא!!! תן להנות. אני כל כך מאושרת. הגל מאחורינו גבוה, המפרש והרוח עושים אהבה, ואני חוגגת כמו ילדה בלונה-פארק והוא רוצה להדליק לי מנוע! נו באמת.
קרוב קרוב למרינה אני נכנעת. מדליקים מנוע, מגלגלים במהירות חלוץ, ואני מבינה שתהיה לי גישה מאתגרת לרציף. צפונית של 30 קשר! אני נכנסת למרינה והרוח דוחפת את אנאיס יפה לכיוון מקום העגינה שלי. אני מכירה היטב את המקום, את הדרך לעשות גישה, ויחד עם זאת התנאים עכשיו שונים. התעלה בה אני עוגנת תחומה בסירות משני צידיה (דרומי וצפוני), אנאיס עוגנת בצד הצפוני. הרוח צפונית חזקה מאד.
אני מבינה שאם אבצע גישה כמו בשגרה, הצפונית החזקה תפיל את אנאיס על הסירות העוגנות מולי בתעלה, כך שאני צריכה להכנס כמה שיותר צפונה בתעלה. מצד שני אני צריכה להשאיר מרווח תמרון לסובב את הסירה לתוך מקום העגינה, אלמנט נוסף הוא שאני צריכה לסובב את הסירה מוקדם יותר מהשגרה, שאחרת הצפונית תפיל לי את החרטום.
אני עושה את כל החישובים האלה בראש ומבינה שאני צריכה לבוא מהר יחסית, ולעשות גישה מהירה וחלקה. בתוכי אני לוקחת בחשבון כי קיים סיכוי שאנאיס תפגע בדופן שמאל באזור הירכתיים, שם נמצא קצה הרציף.
אני מתעלמת מכל מה שקורה מסביב, מרוכזת רק באנאיס, ברוח החזקה, ובגישה שצריכה לבצע. מנטרלת את כל הקולות, עוזרי מוכן לרדת לקשור את חבל הבלם.
נושמת עמוק, מדברת עם הים שלי שמזכיר לי את מילותיו של יליצקי “את מכירה טוב את הסירה שלך, את יודעת” פונה מתוך התעלה הרחבה של המרינה, לתעלה הצרה שממנה אפנה למקום העגינה, ובבת אחת, במהירות יחסית, מביאה את אנאיס למקום העגינה שלה בצורה חלקה ונקייה.
עוזרי כבר קשר את חבל הבלם, דניס מגיש לו את שאר החבלים, אנאיס קשורה!
ואני? ואהווו! הצלחתי! עשיתי זאת! שניהם מפרגנים לי ממש! ואני מרגישה לרגע כמו מלכת הים. ולו בזכות העובדה שזו פעם ראשונה שאני נתקלת ברוח חזקה כל כך. יודעת שעוד צפויות לי רוחות חזקות יותר במקומות מוכרים פחות. אבל את טבילת הרוח והים הראשונה, עברתי בבטחה. איזה כיף (((:
כמה ימים אחרי מגיעים שלושה נערים שלומדים במגמת קולנוע בתיכון גימנסיה הרצליה עם המורה המגניבה שלהם. הם ראו אותי בסרט סינמה סבאיא, התרשמו ממני מאד, וביקשו לעשות עלי סרט. כמובן שנענתי בחיוב. הם מתחילים בראיון קצר, ואז “יאללה יוצאים לים” השמש הנעימה מתחילה להתחבא בים העננים, אני מתפעלת את אנאיס לבד. פה ושם נעזרת באחד מהםן להחזיק רגע איזה חבל. הם מצלמים אותי מרימה ראשי, פותחת חלוץ והנה זה בא. האושר הזה שאין לי רוויה ממנו. ככל שאני מפליגה יותר אני רק רוצה עוד ועוד ועוד. הם מחליטים לעשות הפסקה עם הסרט, ונהנים מההפלגה. המורה המגניבה ואני בקוקפיט. אני מביטה לאחור ורואה את המרינה בעלטה אפורה לגמרי. אני מבינה שיורד שם גשם חזק. מראה להם את המראה המרהיב.
פתאום טיפה. ועוד אחת. גשם? כן. בעצם לא. ממשיכים להפליג. אחד החבר’ה מגלה סימנים של מחלת ים, ואני מיד מסובבת את הסירה לחזור למרינה.
טיפה, עוד אחת, גשם? כן! גשם!!! אימתני! ברד! אני דואגת שכולם יכנסו פנימה, ויסגרו את הדלת העליונה שלא יכנסו מים לסירה.
והנה זה שוב, האושר הזה. רק אני הים והמבול האימתני! הגשם מרביץ בכל כוחו, הלב שלי רוקד “גשם על הים, גשם על הים”. זה מראה כל כך מהפנט. מרטיט לי את כל הנימים. זה כל כך יפה, כל כך ואהווו. הם מציצים מדי פעם מתוך הסירה, מוודאים שאני בסדר. בסדר? אני על גל העולם! הים שוב מספק לי חוויה שטופת אדרנלין. הגשם כמובן מביא איתו רוח. אני במערך מפרשים מלא, ואני יודעת שאני על הקצה עם א.נשים לא מיומנים. אני גם קרובה למרינה. הגשם נחלש, הרוח מתגברת, והנה עוד רגע נוריד מפרשים ושוב נעשה את הדבר המוזר הזה לחזור ליבשה.
שבת בבוקר יום יפה, עוזרי שתמיד נרתם לעזור לי מעכשיו לעכשיו, ואני יוצאים להעביר את אנאיס למרינה תל אביב לעבודות איטום חלונות לפני החורף, שכן הגשם שירד כמה ימים לפני הגביר את הדחיפות לסדר את הנזילות. בצהרים כבר היינו קשורים בממשה במרינה תל אביב. עוזרי פרש לעיסוקיו ואני רציתי ים. ים. ים.
יצאתי לחוף, נכנסתי למים ושוב הייתי הנערה שכל מה שהיא זקוקה לו, רוצה, חושקת בו - זה להיות בים. בתוך הים. שחיתי לעבר פתח המרינה, מקפידה לא להתקרב מדי. הים פינק בגלים של עד חצי מטר ואני שיחקתי איתו, כמו אז. חזרתי לנערה שבי, זו שכתבה את כל יומניה לים, זו שהלכה יום יום לחוף, השילה מעליה כל מה שמיותר, נכנסה למים ושחתה. לא צריכה שום כלי עזר שיחצוץ בינה לבין המים.
שעתיים של שחיה, צלילה, משחק עם הגלים. הים ואני אושר שלם. מביטה באופק ויודעת שעוד נכנו לי הרבה הרפתקאות משוגעות עם החבר הכי טוב שלי.
תודה שקראת (:
--
תודה לך ליאורה, ילדת הים. תענוג לקרוא אותך ולהשתתף, כך, בחוויותיך. 💙