יצאתי היום שוב להפליג על הלייזר. סירת מפרש קטנה, עם מפרש אחד. הים ואני.
היציאה הייתה קשה. גלים שמילאו את הסירה מים, חרב שמיאנה להיכנס למקומה, והגה שנתקע. הנער החמוד ואני התעקשנו. קצת עורמה, קצת חוכמה ואני והלייזר יוצאים אל הים הגדול.
אל המרחב האינסופי. משאירה על היבשה את כל הרע, המבאס, המכוער, הבלתי נתפס, והנתפס ולא משתחרר המלווה אותי בימים האחרונים.
יוצאת אל הים להביא מזור.
ההיגוי הפוך ממה שאני רגילה על היאכטה ואני עדיין מזכירה לעצמי "לדחוף ליאורה, לא למשוך" כל תזוזה קטנה עם ההגה משנה מאד. מותחת את המפרש, משחררת, וכל נגיעה היא משמעותית.
עוברת את שוברי הגלים, מתייצבת. הרוח קלה. אני מתרגלת את שלמדתי בפעמיים האחרונות. מיישמת. בעיקר מנסה להרגיש את הרוח, להגיע לגבול הנפנוף (רגע בו המפרש מתנופף והמשמעות היא שאני "בתוך הרוח"). משחקת עם הרוח, משחקת עם ההגה. מותחת מפרש, משחררת. זה עובד אבל משהו לא בסדר. ואז מגלה שחצי חרב נשארה מחוץ למים. מדברת אליה יפה, נותנת לה דחיפה והיא נכנסת למים כולה. אהה! עכשיו זה הרבה יותר טוב.
והנה עוד שניה אתחיל לטוס על המים.
הרוח קלה הגלים קצת פחות. מידי פעם בא איזה גל שמעלה בי יראה. עולה מולי ואני לוחשת לים "לא להישבר עלי" והים נענה לי.
משחקת עוד קצת עם המפרש, ואז זה קורה.
הנקודה הזו. הדיוק המושלם הזה. ההרמוניה המלאה הזו. המפרש מתוח בדיוק מושלם לזווית שבה הסירה פוגשת את הרוח. והסירה מתחילה לטוס קדימה. מפסלת דרכה בין הגלים. המהירות עולה, התחושה של ריחוף מעל המים, הסירה נוטה על צידה וכל האדרנלין ביקום טס יחד עם סירת הלייזר למוח שלי. כולי בהתרגשות שיא, הרוח קצת עולה, הסירה מגבירה מהירות ואני רגע לפני איבוד שליטה נזכרת במדריך "שחררי! שחררי!" משחררת את המפרש וחוזרת לשליטה. רוצה להרגיע את כל נימי חווית האטרף, לתת לואהוו הזה רגע להיספג לתוך הדם. לנשום.
הסירה ממשיכה. הגלים לא עוצרים. בים הכל ממשיך כל הזמן. אין רגע באמת לעצור. אני שוב מותחת מפרש מחפשת את הנקודה הזו. נקודת האיזון המושלם. מגיעה אליה, הסירה מתחילה לטוס ואני איתה. רגע, שניים ומשחררת. חוששת לעוף למים, בעיקר כי עדיין לא סומכת על עצמי שאצליח להפוך חזרה את הסירה ולהיכנס אליה ללא עזרה.
וככה אני במגרש המשחקים האינסופי של הים.
מסיטה מבטי אל החוף והוא אי שם בנקודה רחוקה. סחטיין, התרחקת! לוחש לי הים.
מזכירה לעצמי "סיבוב זה לדחוף את כל ההגה" מתחילה לדחוף הסירה מסתובבת, קופאת לרגע על מקומי, אבל בים אין באמת את הפרווליגה הזו, מתעשתת מיד ומסיימת את הסיבוב בהצלחה.
מפליגה.
הים, אני והתפילות לנפטון. מבקשת עבורה, מבקשת עבורו, עושה תשליך לכל האיכסה שהשבוע הזה בחר לתת לי, והוא נתן מכל הלב והאדישות האינסופית שלו. מוציאה את הרעל ומחליפה אותו באדרנלין.
חוזרת. מרחוק ניבטים אלי כל הסאפיסטים, הורים וילדים.ות ללא הבנה בים ובכל זאת הםן על סאפ, מוחי מזכיר לי את ההנחיה החשובה מהמומחה "צריך לצבוע את ההגה והחרב באדום" מחייכת.
הגלים כחצי מטר גובה. מדי פעם מגיעה סרייה גבוה של כ 80 ס"מ. נכנסת לאזור שוברי הגלים בזהירות. כל גל מטיס את הסירה קדימה. אני מחזיקה חזק את ההגה כדי לא לאבד שליטה.
רואה כבר את החול, ומזכירה לי, עוד שניה את מעלה את הסירה לרוח וקופצת למים.
מיישרת חרטום לקו החוף, מתכוננת לקפיצה למים, ואז בא גל מטורף ומטיס אותי במהירות שיא לתוך סאפ שעליו יושבת ילדה חמודה.
תקפצי!!! אני צועקת לה. והיא מביטה בי באימה! ולא זזה. אני מותחת חזק את המפרש כדי לסובב את הסירה, לנסות לא להרוג את הילדה, הסירה מתחככת במהירות בדופן הסאפ עליו יושבת הילדה המבוהלת, ואז מגיע עוד גל וזורק אותי עם הסירה על הסאפ, הילדה ואני כבר רואות את המוות שלה בעיניים, ואני בהבזק של אלפית השניה מצליחה להפוך את הסירה לתוך המים יחד איתי.
עוברת שניה שבה אני בטוחה שהרגתי את הילדה, אני מרימה את עיני מתוך המים, הסירה לידי על צידה, הילדה עומדת משותקת לצד הסאפ שנע לו בקלילות על המים.
אני מבקשת ממנה סליחה, מנסה לדבר איתה, לראות שהיא בסדר, ואז מגיע אבא שלה, לא מבין למה אני מדברת עם הילדה ובשפה זרה שנשמעת כמו רוסית מעלה אותה שוב על הסאפ ונכנס איתה לתוך המים.
אני מבינה שהוא לא היה עד בכלל למה שהתרחש כמה רגעים לפני, ותוהה אם היא בכלל הבינה אותי.
מגיע הנער החמוד שהוציא אותי למים שעה וחצי לפני, מסתכל על הסירה ההפוכה מסיט את מבטו אלי ואומר לי בלי מילים "מסכנה, לא יודעת להפליג" גם הוא לא היה עד לעובדה שהרגתי את הילדה לרגע שלם אחד. אנחנו מוציאים את הסירה מהמים.
מתפשטת מחגורה ההצלה, ונכנסת למים להפשיט ממני את החוויה הזו. 360 מעלות סביבי רק ים, צוללת בשקט ואומרת לנפטון: "הקרבתי לך ילדה, עכשיו תורך להביא מזור."
תודה שקראת (:
Коментарі