היום, (31.05) יומולדת של אבא ז"ל. אם היה בחיים היה חוגג 82 לפי הרישום בת.ז. או 83 לפני שנת הלידה שלו. אבא שלא זכה להכיר את הבת הימאית שלו. אבא ששר לי מילדות "אני רוצה הימה", השיר שליווה אותי כל ילדותי, אבא ואני רוצים הימה. השיר שמלווה אותי כבר כמה ימים מאז יום ההולדת שלי, 22.05.22 התאריך אותו הצבתי לפני שש וחצי שנים והצהרתי שאשחרר חבלים ואצא להפליג בעולם.
אז עוד כחודשיים זה יקרה ואני כבר כמה ימים בסערת רגשות גדולה מאד.
מחד הנה זה בא! כןןןן, זה אוטוטו קורה. חברים וחברות שמפרגנות.ים. אחד שמביט בי עמוק בעיניים ומביע את משאלת החיים שלו דרכי: קאט זה רופ ליאורה, פשוט קאט דה רופ.
ואת כל ההתרגשות הזו מלווה אימה אינסופית. לנגד עיני האחת שהיבשה מרחיקה ביננו, זו שטיפחתי ימים ולילות, זו שהאמנתי בלב שלם ותמים שיחד נצא אל המסע המופלא לא מוצאת את הדרך לומר לי שהיא לא רוצה. ואני שתמיד הבנתי, פירגנתי, ידעתי להיות, הטחתי לרגע את משנתי - בחרתי לשחרר למרות ואולי בזכות.
והאימה, היא רודפת אותי כבר כמה ימים, באה עלי לכלותי. הרגליים קרות ומשתתקות, המוח רץ לאינסוף כיוונים, הריכוז ממני והלאה וכל מהותי מבקשת לא להיות. לרגע או יותר.
מטילה את אימתי אל הים, והוא יודע. הוא תמיד יודע.
ומתוך האימה, הים רוחש לי את לחשיו וכמו תמיד כוח העל שבי יוצא לפעולה. אני יכולה, אני אצליח, הנה עכשיו אני אלך לעשות משהו חדש, אחר, הים ואני.
באה אליו, הילדה הקטנה המפוחדת, היראה, ועולה על סירת מפרש קטנה.
לייזר הם קראו לה ולא ידעו שתפלח את נשמתי כמו לייזר.
עולה על הסירה, המדריך עולה על סירת לייזר לידי, מתברברת קצת ולא מצליחה לשלוט בה.
המדריך: רגע אני אעלה איתך, אני ממשיכה עוד קצת להתברבר ואז הוא אומר: אולי נעבור ל 420?
אני מביטה בו ועונה בשקט: אני אשת ים, תן לי כמה דקות, אני אשחרר את כל העכבות ואצליח.
הוא שם בי מבטחו ומחייך אלי. יורד מהלייזר שלי, עולה על שלו.
אני מזכירה לי: אני יודעת, אני יכולה. אני אשת ים.
ואז זה קורה, אני מצליחה להשיט את הדבר המטורף הזה. הלייזר! זר לא יבין זאת. גם לא זרה. אני יוצאת אל הים, המדריך איתי, פה ושם מכוון אותי, פה ושם מאיר לי את הנתיב כשאני קצת מתברברת. פה ושם. שם ופה ואני על פסגת העולם! במקום הכי עילאי שיש, במקום שבו נולדים הלייזרים שמפלחים את המהות לאושר עילאי. אני בשליטה מלאה, מתחילה לעוף על המים, הלייזר בהטייה גדולה ואני צועקת לעולם, המדריך מזכיר לי: את אשת ים, את לא מפחדת! אני עפה! והופ לתוך המים.
בעזרת המדריך מצליחה להפוך את הסירה, ובעזרת תושיה עולה עליה.
ממשיכים!
אני לומדת את המנגנון, מבינה את הרוח, את הכוחות הפועלים על הסירה והמפרש. בכל פעם שההטייה חזקה לי אני פשוט משחררת את המפרש, ואז מותחת שוב, מביאה אותי לקצה ומשחררת, מביאה אותי לסף המים ומשחררת, מביאה אותי לשיא ההטייה ועפה. למים. שוב.
מצליחה להפוך את הסירה, נעזרת במדריך כדי לעלות.
מה השעה שואל אותי המדריך?
15:05 אני עונה בעצב, צריך לחזור ב 15:00.
שנפליג? הוא אומר?
כןןןן! אני עונה בהתפעמות אינסופית.
הים מושלם! הוא איתי ושלי. וזהו. אני מתמסרת במלוא מהותי. רק אני והים שלי. אין כלום בעולם יותר.
ואז היא באה. עולה בתוכי. מבקשת את החיבוק, הנחמה, השנים האבודות. הילדה שבי.
זו שאבא שכל כך אהב את הים ושר לה כל הזמן "אני רוצה הימה" ולקח אותה מהים. כי איזה רופא חמדן אמר שצריך ועשה עליי מלא ניסויים. ניתוח ועוד אחד כל קיץ.
והיא? הילדה שאני, רק רצתה הימה. אבל אי אפשר היה.
היא באה אלי כשאני בלייזר על פסגת העולם. אני מביטה קדימה, מפליגה ברוח צד מהירה, והיא מתיישבת בחיקי. דמעות נקוות בעיני, ואני מחבקת אותה כל כך חזק. מספרת לה שהנה אני נותנת לה את שכמהה נפשה, אני משיבה לה את העונג, התשוקה לים שלקחו לה.
הנה אני פה, לא רק רוצה הימה.
הנה אנחנו פה ב-ימה.
היא מתרפקת עלי, בדמעות.
המדריך קורא לי: מה השעה?
אני: 15:30! מה חוזרים???
הוא: בואי, נפליג עוד קצת. את ממש כייפית, את ממש טובה.
אני מביטה אל הילדה האבודה בזרועות נפשי ואומרת לה: שנפליג?
היא בדמעות מהנהנת את כל גופי. ואנחנו מפליגות.
עוד חצי שעה של עונג, שחרור, התמסרות טוטאלית, עוד תעוזה אחת גדולה ושוב אני במים. הפעם אני מצליחה להפוך את הסירה לבד וגם לעלות עליה - שהרי אני חייבת לשמור על הילדה שבי, שתשאר איתי בחיים. תמיד. יש לנו עוד הרבה להיות בימה. המסע רק מתחיל.
יוצאות מהים. מתקשרת לאחד שיבין והוא בממתינה! אני צועקת עליו "אבל אתה לא יכול להיות עכשיו בממתינה!" שהרי זר לא יבין שאת וגם לא זרה.
את תחושת ההתמסרות, העונג העילאי, התייחדות - עם הים, התחושה הזו שאין באמת מילה שתתאר את מלוא עוצמתה - הפלגה על לייזר שמפלח את כל המהות לאושר עילאי.
וווואהווווו.
תודה אבא שלימדת אותי מה אני רוצה. אני רוצה הימה!
מילים: נתן אלתרמן לחן: משה וילנסקי
אני הוא גדליה רבע איש אבל אני שמח, אין לי בית יש לי כביש מעל הכביש ירח, והאחד יש לו מאה ולשני מאתיים, ולי פאה ועוד פאה יחד פאותיים. ודי סחבתי כבר שקים, רצתי הנה שמה. פניי רוצים למרחקים, אני רוצה הימה! כי העולם גדול גדול אפשר לראות בו את הכל, אציץ בו פעם ושנייה ושוטי שוטי אונייה. אקח איתי עגבניה סידור קטן ופיתה, מעל סיפון האונייה למרחקים אביטה, אמריקה היא פה משמאל ומימין אוסטרליה, ניגש הקברניט לשאול לאן נוסע גדליה? ואנוכי עונה: אדון כל המקומות יפים הם, זה עולמו של אל עליון וכל בניו אחים הם. כי העולם גדול גדול אפשר לראות בו את הכל, את הערים והשווקים, את עשרת השבטים, את שור הבר של המשיח, לויתן נחש בריח. אציץ בו פעם ושנייה, ושוטי שוטי אונייה.
בבוא היום אני אומר לקרבניט היכונה,
האוקיינוס כבר נגמר,
נשובה הירקונה.
ובנמל קהל צוהל
מעל גלי הרוח
ואבא שר תודה לאל
גדליה שב לנוח.
והוא צוחק והוא בוכה
שואל איפה היית?
הייתי אבא כה הרחק
שא עין והביטה
הייתי בעולם גדול,
ראיתי בעולם הכל
ובחיי וחיאת חיי
אבא אומר לך כדאי.
כי העולם גדול יא אבא, מקום לכולם שם יא אבא. אציץ בו פעם ושנייה ושוטי שוטי אונייה.
תודה שקראת (:
Kommentare