בילדותי, כשנשארתי לבד בבית, הייתי רוקדת מול הטלוויזיה, הקטנה, כזו של פעם בשחור לבן.
הייתי מתבוננת בבואתי המשתקפת ומדמיינת איך אני כל פעם דמות אחרת. בדמיוני שהיה מפותח מעל ומעבר עוד בבטן אימי, הייתי שומעת את תרועות הקהל כששרתי, רקדתי, שיחקתי.
בבית הספר היסודי הייתי הזמרת של הטקסים, זכורה לי במיוחד הפעם ההיא שעמדתי על הבמה בטקס סיום כיתה וו ושרתי לכל בית הספר "בשמים ראיתי קשת, היא עמדה ממש מול הרחוב, ורציתי אליה לגשת ולראות אותה מקרוב" עד היום כשאני רואה קשת מעל הים אני חותרת אליה לראות אותה מקרוב (:
ילדותי סבבה סביב הידיעה שאהיה שחקנית. שאני אצטלם ואהיה כל פעם דמות אחרת. שאדבר בשם כל אלה שלא תמיד יכולים. ידעתי שיש בי כישרון להיות כל דמות. גם אבא שלי ידע. הוא היה משתגע מהיכולת שלי לצחוק ולבכות יחד. בו זמנית. מהיכולת שלי להצליח לקבל כל דבר שממש רציתי, בעזרת הבעות הפנים, היכולת לשחק. ידעתי שאהיה שחקנית.
בבגרותי בגיל 20, רגע לפני שהתמסרתי ללימודי משחק, קיבלתי סטירה מהעולם שאיימה לכלות אותי ואני שרדתי בשן ועין. הסטירה הותירה אותי במקום בו המחשבה לשחק התחלפה באימה. חנקתי בשקט את הילדה מול הטלוויזיה וסיפרתי לה שזה בסדר. זה לא עולם בשבילה.
לפני כשש שנים בחתירת בוקר עם מיריק שאלתי אותה "מה את עושה חוץ מהדרכת קיאקים?" "אני במאית" היא ענתה ולא הבינה כי תשובתה הפשוטה תשנה את עולמי. "מה? זה חלום שלי לשחק בסרט!" עניתי לה כמו שבטח שמעה כבר אלפי פעמים.
היא חייכה אלי ואמרה "אולי יום אחד זה יקרה". מיריק ואני, אחת ממדריכות הקיאקים המעולות, הפכנו עם הזמן לחברות ים. שהרי הים יודע. הוא תמיד יודע. למדתי מאד לסמוך עליה בים גבוה, למדתי ממנה הרבה על חתירה נכונה, והיא למדה ש "היא מדברת עם הים והוא מקשיב לה ולא הופך אותה."
בוקר שיגרתי של חתירה מיריק פוגשת אותי במימשה "חברה טובה שלי עושה סרט, אני יכולה לתת לה את הנייד שלך? מעניין אותך? אבל אל תבני על זה כל כך, כי... אני לא יודעת מה יצא מזה באמת" אני: "כןןןןןןן. בטחחחח. יווווו אני אשחק בסרט." והיא: "חכי זה רק טלפון. עוד כלום לא באמת קורה."
אני צוהלת ושמחה: "אני אהיה בסרט! אני אהיה בסרט!"
מיריק מביטה בי משועשעת "את פסיכית, זה רק טלפון"
הטלפון הגיע. ואחריו הבמאית החמודה שבאה לראות מי זו האישה המשוגעת על הים, שמיריק המליצה עליה. היא הביאה מצלמה והרבה התרגשות. שאלה אותי הרבה על החיים שלי ואני נפתחתי בפניה. אשת שיחה מרתקת שבאה ללמוד אותי ואולי תהיה לה עוד דמות בסרט שהיא עומלת עליו כבר כמה שנים. "אני אשמח אם נוכל לצלם קטע קצר, חשוב לי לראות אם יש לך יכולת להוציא ממך רגש" היא ביקשה ממני אחרי שיחה ארוכה. הפעילה את המצלמה ואני התמסרתי לה. אני ששונאת להצטלם, פתאום מצאתי אותי מתעלמת מהעובדה שיש מולי מצלמה, ונתתי לה את מהותי. אורית ראתה. התפעלה. ונפגשה איתי שוב אחרי שבועיים. בונות יחד את הדמות שאולי היא תבחר להכניס לסט. נפגשנו עוד פעמים בודדות. אני בציפיה דרוכה לשמוע מה מתקדם. מה קורה. ואז היא כרעה ללדת, ואני כבר ראיתי את החלום שלי יורד עם המים לתהומות ההנקה.
עוברים כמה חודשים, אני כבר מתחילה להפנים שאולי ההרפתקאה הקצרה הזו באה אל קיצה. מתעוררת לבוקר חורפי בנובמבר, מתמתחת לאיטי ואז זה קורה! "היי, זו אורית הבמאית" היא אומרת מעבר לקו, כאילו אני לא יודעת שזו היא ורק מחכה ממנה לסימן. "טוב אנחנו ממשיכים עם הסרט ואת צריכה להגיע למבחן בד". אני מגיעה למשרדי ההפקה. מחנה את הקטנוע, עולה במדרגות כשכל הפחד, האדרנלין, הכן-לא-שחור-לבן אוחזים בי חזק בבטן. נכנסת לחדר בו יושבות אורית הבמאית ועמנואל המלהקת.
הן נותנות לי סצנה קצרה מהסרט, ואני נבחנת מולן. אח"כ הן מבקשות ממני לאלתר קצת. לעשות קטע שהוא ברוח הטקטס, אבל מאפשרות לי לא להצמד לכתוב מילה במילה. אני מתמסרת גם לזה.
אחרי כ 40 דקות אנחנו נפרדות בחיוך "נחזור אליך עוד כשבועיים לתשובה סופית."
יום רודף יום שרודף לילה ללא שינה שרודף שבוע מתוח, שהנה זה יגיע בקרוב ואני כבר לא נושמת, ומתי אני כבר אדע, ואולי בכלל עברו רק כמה ימים ויש עוד זמן, וכמה זמן בכללל יכולים להיות שבועיים אינסופיים?
אחרי נצח שנמשך שבועיים (תודה שלמה שאתה מבין לליבי), מגיע הטלפון המיוחל. "היי מה קורה?" היא אומרת לי, ואני בנשימה אחרונה מצליחה לענות לה: "יש תשובה?" "התקבלת! תהיי בסרט!" ואז היא מדברת על פרטים, מי יוצר איתי קשר מתי ואני לא שומעת אותה בכלל "אני אהיה בסרט!" שום דבר חוץ מזה לא קיים כרגע! שיחת הטלפון מסתיימת ואני צועקת לחלל: "אני אהיה בסרט! התקבלתי התקבלתי!" כמובן שאני מיד מודיעה למיריק שעונה לי ברוגע: "כן, אני יודעת, בהצלחה."
שבוע אחרי מגיע אלי המפיק ומדבר איתי על חוזה, כל מיני פרטים, ואפילו מספר לי שאקבל איזה תשלום, ואני רק באתי להגשים חלום. המפיק הולך לדרכו, ואני מבינה שתוך שלושה חודשים יצלמו אותי מכל זווית אפשרית. שלושה חודשים בהם אני משילה כ 12 קילו שהפריעו לי לזוז.
בצדמבר 2019, החלום שלי קורם עור וגידים של ממש והופך למציאות. 12 יום שבהם אני עושה סרט. חיה בסרט. כל יום אוספים את נמה ואותי ב 4 בבוקר לצילומים, ומחזירים אותנו אי שם בקצה הערב.
על הסט אני מפעילה את כל החושים, את כל הרגשות, את כל המצבים. מוציאה ממני הבעות בשלל פרצופים. "זו הסיבה שמאד אהבנו אותך באודישנים, יש לך פנים עם יכולת הבעה מטורפת, את יודעת ממש לדבר דרך הפנים, ועם השילוב של העיניים, זה פשוט מושלם."
הבמאית לא מוכנה שיהיה לי כלל איפור, "זה יהרוס את היופי המיוחד שבך"
הסאונדמן, צרפתי נחשק: "אני לא מבין עברית, לא מבין מילה ממה שאת אומרת ואני עדיין מצליח להרגיש כל מה שאת אומרת בצורה מדויקת, יש לך יכולת הבעה מופלאה ממש, יש לך קול מאד טוב" אני מתאהבת בו לרגע, ומשאירה אותו לאחרות, שהרי לי יש פטיש לגאונים לא נחשקים.
מסביב במשך היום מלא אנשים, לכל אחד יש תפקיד מאד ברור, מאד מוגדר, והכל זורם דיי בהרמוניה. צוות ההפקה מאד דואג לנו. במאית, עוזרת במאי, אחראית תוכן, צלם וצלמת, הסט ברובו מנוהל על ידי נשים, וזה קסום. גם הדברים הקשוחים, נאמרים בנועם.
עוזרת במאי, זה חתיכת תפקיד קשה, היא מחזיקה את כולנו בצורה הרמונית, קשוחה ובלי הרמת קול אחת. "את עושה עבודה מאד קשה, והדבר הכי בולט בך זה הנועם, הכל קורה בנועם" - מצאתי לנכון להחמיא לה.
12 יום של חוויה בלתי נשכחת. למידה של עולם חדש ומרתק, הרחבת החיוך, פתיחת המוח, והרבה מחמאות מהצוות. 12 ימי צילום שהתפרסו על פני שבועיים וחצי בהם חייתי בתוך חלום. חלום שהגשמתי.
בגיל 20, חנקתי את הילדה שידעה שתהיה שחקנית. בגיל 50 באה מיריק הבמאית שחותרת איתי בקיאקים ופתחה לי צוהר לנשום. בגיל 51 באה אורית הבמאית ונתנה בי כוח ותעוזה והוציאה את הילדה שחנקתי לאוויר העולם.
ואם יורשה לי לתת ולו עיצה אחת: אל תוותרו על קשת הילדות, יום יבוא ותגיעו אליה.
תודה שקראת (:
תודה ששיתפת. גם בכתיבה את מביעה את הדברים בצורה נפלאה, מעבר למילים.